פופטארט: היי לכולם!

כולם: היי פופטארט! איפה היית?

פופטאט: הו, הייתי במקום חשוב מאוד: בקוטב הצפוני.

כולם: בקוטב הצפוני?? אבל זה נורא רחוק! וקר!! מה עשית שם?

פופטארט: ובכן, כפי שאתם יודעים, בקוטב הצפוני עסוקים מאוד מאוד כל השנה בהכנת מתנות לילדים טובים. מפעלים הומניטריים של גמדי קוטב קטנים פועלים במרץ כדי להספיק להכין את כל המתנות עד חודש דצמבר. למרות שחודש זה הוא על הנייר החודש העמוס ביותר מבחינה דתית (חנוכה, כריסמס, קוואנזה), הגמדים מקבלים חופשה מנדטורית הקבועה בחוזה ההעסקה שלהם. לכן, כל העבודה נגמרת קצת אחרי שדצמבר מתחיל. בימים הראשונים של החודש ממיינים את כל המתנות ומקטלגים אותם, ואז… זהו. עד שכל החגים הגדולים מתחילים אפשר לנוח ולהרגע. אני ניצלתי את הזמן הזה כדי לתפוס טיסת צ‘רטר לארץ. היה קצת קשה, כי בכל זאת, בצ‘רטר אין סרט במטוס, אבל ניצלתי את עשרים ומשהו שעות הטיסה כדי להאזין לאייפוד ולנסות לא להתוודע לסליז-באג שישב לידי במטוס ונעץ מבטי תאווה במחשוף של האייפוד וידאו שלי.

כולם: יפה מאוד, אנחנו ממש שמחים שחזרת. רגע! זה לא נשמע הגיוני! מפעלי גמדים הומניטריים בקוטב הצפוני? מה זה פה?

פופטארט: אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, אבל תאמינו לי, ברגע שמתרגלים להתכופף בכל פעם שמתקרבים למשקוף של דלת הכל נהיה בסדר. חוץ מזה, צריך מישהו סמכותי כדי לפקח על העבודה.

כולם: אז פשוט עמדת שם ורדית בגמדים?

פופטארט: מה פתאום! הייתי מאוד לבבית. הסתובבתי בין עמדות העבודה ובדקתי שאף אחד לא ישן במשמרת. למזלי, גמדי הקוטב חרוצים מאוד, כך שכמעט לא היה לי מה לעשות שם. טלוויזיה אין וגם החיבור לאינטרנט הוא די פרימיטיבי - עדיין גולשים שם עם מודם שמשמיע קולות של פקס בכל פעם שהוא מתחבר. אז פשוט שיחקתי כל היום בשלג עם איילי הצפון ואכלתי עוגיות ג‘ינג‘ר וסוכריות בצורת מקל של סבא. כתוצאה מכך הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לארץ הוא לבקר את רופא השיניים שלי ד“ר אריה, שקדח, שאב וסתם לי כל מיני חורים בשיניים. ועכשיו אני כמו חדשה!

כולם: אז רגע, בסוף החגים תחזרי לקוטב הצפוני ותעזבי אותנו שוב?

פופטארט: אני לא חושבת. הסוכנות ששלחה אותי מרעננת בכל שנה את האנשים שהיא שולחת. דם חדש הוא מצרך חשוב בתפקיד הזה, ואלא אם כן תהיה שביתת עבודה כי הגמדים מתגעגעים אלי, אני נשארת פה.

כולם: הידד! ואיך סנטה? הוא נחמד ושמח כמו בסרטים?

פופטארט: סנטה לא באמת קיים.

Squirrel Nut Zippers - Sleigh Ride

ושוב, פוסט שלא קשור למוזיקה. ספר חדש לאמן האמריקאי מארק ריידן. הוא נקרא: ”Fushigi Circus“ שזה ביפאנית קרקס מסתורי. הספר מכיל מקבץ של עבודות חדשות שלו וגם דברים ישנים יותר מתערוכות קודמות. הספר עצמו ביפאנית, אבל לא ממש צריך לשחות בשפה כדי לצלול לתוך הציורים שלו.

את ריידן גיליתי בתיכון. בזמן שכל השכבה שלי כיתתה את רגליה בטרזינשטט ובאושוויץ, נסעתי עם ההורים לארה“ב. בקיוסק רנדומלי בסן-דייגו נחו עיניי על גליון מיוחד של ”אנטרטיינמנט וויקלי“ שהיה מוקדש כולו לבאפי. ”The Ultimate BUFFY Viewr’s Guide“ כך נכתב על השער ליד תמונה של שרה מישל גלר. אלו היו הימים שבאפי עוד היתה בתיכון, ווילו עוד לא גילתה את מיניותה, ראש העיר היה ג‘ינג‘י ואנג‘ל היה רזה וחתיך. בידיים רועדות פתחתי את העיתון והתחלתי לדפדף בזהירות, מנסה לא לספיילר לי שום דבר ושם היא נגלתה לי במלוא הדרה:

התמונה הזאת השאירה עלי רושם כל כך חזק שהפכתי לאובבסיבית בנוגע לתמונות של ריידן עד סוף שנות התיכון שלי. כמה נסיונות לא מוצלחים לצייר משהו בסגנון (חוסר הכשרון הבסיסי לא ממש עזר לי) והמון שיטוטים באינטרנט ובהייה בתמונות שלו.

ריידן, מתמחה בציורים חולניים עד גבול הגרוטסקיים. כמו תמונות ילדים עם טוויסט מזעזע. ילדה קטנה שקונה בשר אצל השפן הקצב, ילד שמחזיק בלונים עשויים מבשר נא, גרסאות מפחידות לטלטאביז. התמונות שלו מתהדרות במוטיבים חוזרים של דברים חמודים עד אימה (זה באמת מעורר צמרמורת לפעמים), דבורים, דם, בשר, סמלים נוצריים או בודהיסטים, אברהם לינקולן על מגוון צורותיו ודמויות מוכרות מעולם הפופ (בעיקר כריסטינה ריצ‘י ועוד שחקנים עם פנים עגולות). גותיקה מעורבת בתמימוּת. העיניים הגדולות והחודרות של האובייקטים שלו ביחד עם הויזואליות המרשימה והביזארית גורמים לרתיעה ולמרות זאת גם למשיכה לתמונות.
התמונות שהוא מייצר ברובן ענקיות בגודלן דבר המוסיף לרושם האדיר שהן מתירות. אבל למרות הכל, יש לריידן שתי עבודות מאוד מפורסמות, המוכרות כמעט לכולם והמון אנשים לא יודעים בכלל שזה הוא. עטיפות האלבומים של ”One Hot Minute“ של הצ‘ילי פפרז; ו ”Dangerous“ של מייקל ג‘קסון.
במשך השנים ההתעניינות שלי בריידן פחתה, אבל פה ושם אני נזכרת בו ועושה גלישת עדכון. לפני שנתיים אפילו ראיתי בחורה שעל הגב שלה היו מקועקעות שתי דמויות שלו. הגב שלה היה חשוף והעיניים הגדולות שלהן הסתכלו עלי במבט החודר שלהן. קיבלתי צמרמורת.

למי שיש 35$ דולר פנויים יכול לרכוש את הספר החדש שלו כאן, או כאן, ומי שבמקרה נמצא ב 13 למאי באל. איי, יכול ללכת לחנות הספרים ”MOCA“ שם ריידן יחתום על הספר החדש. פרטים פה.

לא קשור למוזיקה, אבל מהווה חלק חשוב מחיי.

שוחרר הטיזר לסרט של ”משפחת סימפסון“ שיצא ביולי 2007, ואני חייבת לציין שאני מאוכזבת קשות. לאן נעלמו המוחות השנונים של כותבי התוכנית? איך לעזאזל הם שיחררו כזה דבר בנאלי וצפוי? האם זה טיזר לעונה הראשונה? אני שמה את הכסף שלי על כך שלתוצר הזה אחראים יוצרי הטריילרים הסטנדרטיים של הוליווד.

לא מצחיק, קריין שהוא הגירסה האמריקנית ל“אוהבים נקניקיות? כןןןןן!“ ובעיקר לא גורם לי לצפות לשום דבר. ד‘או.