הנה קטע קטן מפאמילי גאי שחברי איתי שלח לי. למי שתהה איך בדיוק מתבצע העיקור הגברי, הסברים בצורת רביעיית ברבר-שופ. אגב, גם המושג אירוניה נכנס להסברים. ואני חשבתי תמיד שאירוניה זה זבוב שחור בתוך השרדונה שלי.
והנה הפולו-אפ:
שלשלום בערב, בעודי מחכה לבחור שגיעי לאסוף אותי מביתי, שזפתי את עיני בקצת מט"ב2.
יותר מדי דברים שחוזרים על עצמם והרבה מוזיקה חדשה מדי ולא טובה מדי חיכו לי שם. אולי דווקא בגלל כל ים החרא שצף שם, קליף אחד תפס אותי.
בחור עם מולט על הצד פיזז על המסך וגרם לי לתהות האם עוד אופנת שיער כושלת הולכת להגיע ארצה? אבל מה שבאמת תפס אותי הוא ריף הכינור שאמור להיות דרומי אבל הזכיר לי יותר מכל נעימה רומנית, שגרם לי להרים את עיני מהעיתון ולצפות בקליף עד סופו.
ללהקה המדוברת קוראים "Larrikin Love" (אם יש למישהו מושג מה זה לאריקין, הוא מוזמן להשאיר תגובה), הם מגיעים מלונדון ומוגדרים כקולקטיב אינדי בלוגראס פּאנק. כן, זה נשמע רע, וכן זה נשמע מגובב, אבל הסינגל שלהם "Edwould" חביב למדי.
לאריקין לאב – אדווד (דמו)
ולמאמצי טרנדי השיער, הנה הקליף: מדיה פלייר ; ריל פלייר
איך איך איך פיספסתי את האלבום החדש של רוברט פולארד? לזוועתי גילית שהוא יצא בינואר בתחילת השנה ועבר לי מתחת לרדאר. אם אני לא טועה הוא עבר כמעט לכולם מתחת לראדר, כי למיטב זכרוני לא ראיתי עליו אף ביקורת בעיתון ולא שמעתי אותו ברדיו אפילו לא פעם אחת.
כמעט בן 50 ועם אלבום תשיעי (לא כולל את כל האלבומים של "גיידד ביי וויסס") פולארד קיבל זריקת אנרגיה. אולי זה בגלל כל החברה הצעירים שמנסים להשמע כמו גיידד. צריך להראות להם מי התחיל את הכל. הבולטים ביניהם הם ה"קפיטול יירז" (שי הלפרין האקס ישראלי) שהוציא לא מזמן אלבום חדש וגם ה"היי ספיד סין" שהוציא אלבום בדיוק לפני שנה.
האלבום החדש, "From A Compound Eye", עדיין מאוד לאו פיי, דבר שפולארד לא מוכן להתפשר עליו ועדיין מכיל המון שירים בתוכו (26 במספר, שמילאו 4 צדדים במהדורת הויניל המיוחדת). הדבר שבולט מאוד בשירים הראשונים של האלבום הוא האנרגיה שפורצת מהם, דבר שקצת הפתיע אותי כי אני רגילה לשירים קצת יותר רגועים מבית היוצר שלו.
השגתי את האלבום רק לפני יומיים והספקתי להאזין לו באופן ראשוני בלבד, אבל אני חייבת לציין שאמ"ג צדקו שנתנו לו תואר האלבום הנבחר. הנה שיר שמראה את החלק האנרגטי שבו.
רוברט פולארד – בנות מרקדות וגברים מרקדים
כחלק מחובותיי הסטודנטיאליות אני צריכה לצפות בתשדירי הבחירות. דבר שלא נראה לי שהייתי עושה אם לא היו מכריחים אותי. להפתעתי הרבה, הם התגלו כמשהו אחר לגמרי. הייתי בטוחה שאני אשב מול שלושים דקות של שעמום ומצעים פוליטיים אוטופיים, אבל כל העניין הזה ממש מצחיק. כמעט כל התשדירים נראים כמו הפקת מתנ"ס סוג ג' עם עריכה מרושלת ועריכת סאונד עוד יותר מרושלת. חלק מהתשדירים הם פשוט מופע אימים הזוי – כמו המפלגה שרוצה לחקור ולהביא את העובדות האמיתיות על רצח רבין, או המפלגה העלומה שפשוט חוזרת שוב ושוב בתשדיר על האותיות שלה בלי להסביר מאיפה לעזאזל היא הגיעה ומה היא רוצה לעשות בכנסת. אהבתי במיוחד את התשדיר של אדם העומד מול הכנסת עם כרטיסיות (בלתי קריאות בעליל) בסגנון בוב דילן, ומעביר אותן עם חיוך דבילי על הפרצוף.
הגדילו ועשו הפליימינג ליפס בפרסומת לאלבום החדש שלהם " At War With The Mystics" עם טריביוט אדיר לאותו קליפ של דילן. אגב, ווין קויין לא נראה לכם משוגע יותר עם השנים?
אני לא יודעת מאיפה חברי הטוב אורי שלף את הקליפ הבא, אבל שיזכה לחיים ארוכים ולעור פנים רענן.
כמעט שכבר שכחתי מ "The Real Tuesday Weld" (סטיבן קואטס האנגלי). ב 2004 הוא הוציא את האלבום המקסים "I, Lucifer", שליווה אותי במהלך אותו החורף ובתוכו היתה הפנינה הזאת:
ושוב אפתח בהתנצלות על חוסר העדכון, זמנים קשים עוברים בבית טארט.
כפי שציינתי בעבר, אני ממש אוהבת לגלות להקות חדשות, ובעיקר כאלו שאף אחד לא המליץ לך עליהם. וכאן שוב נכנסת פונקציית ה "Similar Artists" של אמ"ג.
לפני שבוע, חשתי צורך עז לדעת מהיכן בדיוק בארה"ב "The Apples In Stereo" מגיעים (דנבר, קולורדו). בעת פישפושיי באמ"ג, נתקלתי בלהקה בעלת השם המוזר "Quasar Wut-Wut". אם השם שלהם נשמע לכם מופרך, תנסו להגדיר את המוזיקה שהם עושים. אחת הביקורות האינטרנטיות לאלבום שלהם "Taro Sound" ניסתה להגדיר אותם על ידי המשפט הרביב גולני הבא: "דמיינו שפרנק זאפה מנחה את החבובות, אם אנימל היה מתופף של להקת כלייזמרים". מקצבי פולקה, אפקטים מוזרים שגורמים לך לחשוב שאולי לחצת בטעות על פופ-אפ של מבצע חיסול-בעל הבית השתגע, שירים מהורהרים שמשנים גוון פתאום והרגשה של חזרה גנרלית של מופע הסיום של מגמת מוזיקה כאשר כולם מתאמנים על הקטעים שלהם במקביל.
