איך אני אוהבת בחורים וורסטילים. ארלנד אוי (Erlend Oye) הוא כזה. גם פולקיסט רגיש ב “ Kings of Convenience“ וגם אלקטרונאי מושחז. הוא גם חננה לבנבן ג‘ינג‘י עם משקפיים ענקיות. גם כאלו אני אוהבת.

לפני שנה הבטיחו לי אותו בארץ ביחד עם שותפו למלכי הנוחיות (זה שם מעולה לאינסטלטורים), אבל ההבטחות הללו נשטפו באסלה. אני זוכרת שנורא התרגשתי ככשמעתי שהם הולכים להיות בארץ. מאי 2005 היה אמור להיות חודש שציפיתי אליו כבר מהחורף, דבר שלא קורה לעיתים קרובות מאחר ואני אף פעם לא רוצה שהחורף ייגמר. מאי עבר וגם יוני, בעצם שנה שלמה עברה וכבר הפסקתי לחכות. האמת שאפשר להגיד שכבר שכחתי מהג‘ינג‘י הנורווגי עד לפני כמה ימים.

”The Whitest Boy Alive“ הוא שם הפרוייקט החדש שלו. בעיקרון, זהו הרכב אלקטרו-פופ שמאוד מזכיר את אלבום הסולו של אוי. באיזשהו שלב, הם החליטו לוותר על האלקטרו ותרגמו את הביטים לכלים אמיתיים. גם אחרי ההמרה של הביטים לכלים, זה עדיין נשמע כמו גרסת האנפלאגד למקור האלקטרוני, אבל אין מה להגיד מי שאוהב את ארלנד אוי, ימות על השירים בכל צורה שהם לא יהיו.

בעמוד המייספייס של הלהקה תוכלו לשמוע את השירים בגרסאות נטולות ביטים וגימור הפקתי כלשהו.

ובתוך אוסף האלקטרו-פופ הכי טוב ששמעתי בזמן האחרון שנקרא ”Kitsune: Midnight“ של הלייבל Kitsune (יש צ‘ופצ‘יק אחרי ה e) נמצאת גירסת הרמיקס ל ”Inflation“ שמחדירה לאוזניים את הסאונד הכל כך אויי (אוי-יי? אויקי? איך לעזאזל אומרים ”הסאונד של אוי“?) שאומנם קצת פג זמנו, לפחות בגזרת המועדונים, אבל עדיין מאוד כייפי.

The Whitest Boy Alive - Inflation (Remix)

ווהו - חזרתי מהכפור! בשבוע האחרון הייתי קצת עסוקה בביקור בארץ הטארטס, שבה המדרכות עשויות מוופלות, הבתים ממולאים בשוקולד או בתות וכל הבנות שם קלות להשגה.

מסתבר שלא רק אני חזרתי מהכפור, אלא גם ניל האנון והדיווין קומדי. אני לא יודעת אם זה ממש נכון להגדיר את זה כ“ניל האנון והדיווין קומדי“ מאחר שבאלבום האחרון שלהם, ”Absent Friends“ שיצא ב 2004, האנון תפקד כ“וואן מן שואו“ ובעצם כתב, ניגן והקליט עם עצמו.

אז שנתיים עברו והמלנכוליה היחסית של ”חברים נעדרים“ נעלמה. האלבום החדש ”Victory For The Comic Muse“ מלא שמחת חיים, כלי מיתר ופרחים אביביים עם חיוכים ועוגיות פקאן. טוב, קצת נסחפתי בעניין הזה, אסור לשכוח שזה עדיין ניל האנון ולמרות שהמוזיקה שמחה ועולצת, זה לא מה שמסתתר תחתיה תמיד.

”ניצחון למוזה הקומית“ הוקלט במשך שבועיים בהופעה חיה באולפן. בניגוד לאלבום הקודם שבו ניג‘ל גודריץ‘ (מה קרה לו באמת?) עשה בייביסיטר הפקתי להאנון, האלבום החדש הופק לבד לבד על ידי האנון.
משמיעה ראשונית, אני חייבת לציין שהוא עושה רושם נהדר. קליל ואוורירי מצד אחד ועמוק וחודר מן הצד השני. נחמד לפעמים לדעת שיש אנשים כמו ניל האנון שמסוגלים לתמצת רגשות ומצבים לכאלו מלודיות נהדרות. הייתי משתמשת עכשיו בקלישאה כמו ”במדד פ.טארט: 2 פטמות למעלה“, אבל אני בחורה עם קלאסה.

The Divine Comedy - To die a virgin
(גוועלד)

וואי וואי, מאז שכרישי זכויות היוצרים עטו על ”יו-טיוב“, יבול הפאמילי גאי מאוד מאוד דליל. אבל אל נא נשכח למה התכנסנו כאן, הרי תפקיד בלוג זה הוא גם להפיץ את הבשורה הטובה על-פי פאמילי גאי לעולם.

וככה זה נשמע בספרדית. פילים גדולים יותר במציאות. האמת, בחרו חרא מדובבים.

לפעמים רכבות הם המקום האידיאלי להתרחשויות מעניינות. רצח על האוריינט אקספרס, מכות מסטיבן סיגל, פגישה עם אית‘ן הוק והקמת להקות. כנראה שכל ההתרחשויות המעניינות ברכבת קורות רק בחו“ל, כי ההתרחשויות הכי מעניינות שקרו לי במאות שעות הרכבת שצברתי בצבא קרו בין דפי הספרים שלי ובתוך האוזניות.

”Au Revoir Simone“ הכירו ברכבת. אריקה פורסטר ואנני הארט נסעו ברכבת לניו יורק והתחילו לדבר אחת עם השניה. בין החלפת חוויות מהסופשבוע ושיחה על הטעם המוזיקלי שלהן, הן הבינו ששתיהן היו רוצות להקים להקת סינטיסייזרים. כשחזרו לניו יורק הן התחילו להפגש באופן קבוע אחת עם השניה ולנגן. כעבור זמן מה גם הצטרפה אליהן הת‘ר דיאנג‘לו ושלושתן ניגנו בכיף בחדר השניה. נכון, זה נשמע כמו סיפור תלוש שמתפתח לסרט פורנו באיכות נמוכה, אבל השלוש באמת התחילו להופיע ברחבי ניו יורק.

השם שלהן לקוח מסרט של טים ברטון ושם האלבום שלהם, ”verses of comfort, assurance & salvation“ לקוח משם של ספר עלום. המוזיקה שלהן בניגוד לדרמטיות הגותית של ברטון, היא פופ אלקטרוני קופצני. כשמקשיבים להן, עולות בראש להקות כמו סטריאולאב, לאלי פונה, ברודקאסט ומיס ג‘ון סודה. אם עוצמים את העיניים חזק ומקשיבים למוזיקה, אפשר לדמיין את בל אנד סבסטיאן וקמרה אובסקורה בגירסה האלקטרונית שלהם.
המוזיקה שלהן לא חדשנית ולא מאתגרת, אבל היא בהחלט עושה נעים באוזן ומזיז בתחת, וזה מה שמספיק לי ברגע זה. עד שאוריד שוב את הסוודרים מהארון העליון אני חושבת שהמוזיקה הזאת מתאימה למצבי הנפשי ולמוחי שהופך לחביתה מהחום מיום ליום.

Au Revoir Simone - The Disco Song

ויש גם מייספייס

אם עוד לא חתמתם על העצומה למען הקצה, זה הזמן למען השם!

והנה ראיון וסשן חי של מוֹקי באדיבות אתר ה BBC

מוֹקי, אחד הממקססים החביבים עלי הוציא דואט עם פייסט, חברתו למאפיה הקנדית. בימים אלו הוא חי ועובד בגרמניה וב 19 לחודש הולך לצאת האלבום החדש שלו,“Navy Brown Blues“.
האמת, שלא ממש התלהבתי מהאלבום בעל השם המתחכם ”Are + Be“ שיצא לו ב 2004. הראפ האלטרנטיבי המעורבב עם אלקטרוניקה כנראה לא היו כוס התה שלי באותה התקופה. אם אני לא טועה, ב 2004 התלהבתי בעיקר מרוק נטו.

האלבום החדש שלו עובד בערך על אותו השטיק. רפרופים על ביטים אלקטרוניים, זמר אורח דומיננטי ששר את הפזמון. ככה כנראה הוא אוהב את זה. בין היתר נמצא באלבום גם ”Fightin Away The Tears“ הדואט הפּוֹפּי עם פייסט. שיר חביב למדי שכנראה היתרון היחידי שלו הוא הקול הממיס של פייסט. מה שהפתיע אותי דווקא, היתה העובדה שהשיר הזה הולך ממש חזק באוסטריה, כבר חמישה שבועות שהוא נמצא אצלהם בטופ טוונטי, בעוד שלא ראיתי בשום מקום אחר ולא איזכור קטנטן במצעדים לשיר הזה. מוזרים האוסטרים.

חוץ מהאלבום החדש אפשר לתפוס את מוקי בדיסק החדש של ג‘יין בירקין (שכנראה יקבל פה התייחסות נפרדת) על הפסנתר וכלי ההקשה בחלק מהשירים. אגב, הוא מנגן בפסנתר בשיר ”Living In Limbo“, שאותו כתב גונזלס, עוד חבר במאפיה הקנדית.
בעמוד המייספייס שלו אפשר לשמוע ארבעה שירים חדשים מהאלבום המתקרב. אגב, בשיר הראשון שר ג‘יימי לידל.

וכמובן, שביו טיוב הקרוב לביתכם תוכלו למצוא את הקליף לשיר

Mocky - Fightin Away The Tears (feat. Feist)

כותב אורח: גיאחה

כל הקוואמיזציה של השבוע האחרון גרמה לי לחשוב לא מעט על, איזו הפתעה, מוזיקה. חשבתי לעצמי ”לו אני הייתי קוואמי“ (פאוזה רגעית להערצה עצמית היפותטית) ”עם איזה שיר הייתי פותח את התכנית היום, התכנית הראשונה מאז שכל הטירוף והבלגן התחיל?“
כן, כפי שאתם רואים, החיים שלי לא מאוד מעניינים. הגעתי למסקנה שהייתי שם שיר שאם אני זוכר נכון, קוואמי מאוד אוהב (ובצדק, כי זה שיר מעולה וגם חתיכת נקודה היסטורית): ”The revolution will not be televised“ של גיל סקוט-הרון [ליריקס], קריאת מחאה לירית ומוזיקלית עוצמתית מ-1970 של משורר-מוזיקאי שחור ומוכשר, כזה שבלעדיו, מעולם לא הייתם שומעים על סאול ויליאמס.

You will not be able to stay home, brother
You will not be able to plug in, turn on and cop out
You will not be able to lose yourself on skag and skip
Skip out for beer during commercials
Because the revolution will not be televised

ואני רוצה לומר: ברור שזו הקצנה של מצב הקוואם הנוכחי. עם כל הרצון הטוב של כל המאזינים, אנחנו מקסימום נצא פעם אחת בערב חמים להרים שלטים ולשמוע להקות אינדי מצוינות בחינם כדי להפגין. אנחנו לא באמת נרים מהפכה כי אנחנו רגילים שחותכים לנו, זה התחיל אצלנו כבר בגיל שמונה ימים. אבל זה לא ימנע ממני לתת כאפה בעורף לאלה מכם שלא מכירים את השיר, ולתת לכם פיסת היסטוריה של מוזיקה שחורה והיסטוריה שחורה בכלל. [שימו לב: הגירסה שנתתי להורדה בסוף הפוסט היא הגירסה השנייה, עם הלהקה המלאה. הגירסה הראשונה רזה הרבה יותר, מוזיקלית]

הוכחה אחת לכך ששיר הוא פיסת קלאסיקה חיונית, היא כשעושים לו אינספור קאברים. השיר הזה סומפל, צוטט, חודש, שונה, עשו עליו פארודיות, מה שלא תרצו. מפאבליק אנמי דרך פרינס ועד ג‘יי-זי וקומון, כולם שמו ביס בעוגה החמה הזו במשך השנים.

אבל הפרשנות האהובה עליי ביותר היא של שרה ג‘ונס, משוררת ושחקנית שחורה, שבעזרת אצבעות הפטיפון המיומנות של DJ Vadim מנינג‘ה-טיון רקחה גירסה פמיניסטית פוסט-היפ-הופית מבריקה בשם ”Your revolution“ [ליריקס] (נחשו איפה שמעתי את הביצוע הזה לראשונה? נכון, ב“הקצה“ לפני כמה שנים), אולי השיר שקורע לגזרים את תדמית הראפר המאצ‘ו עם הכי הרבה סטייל. ה-FCC, משרד התקשורת האמריקני, ניסה לאסור את השמעת השיר הזה ברדיו בגלל הטקסטים שלו, אך הפסידו לבסוף במאבק, כנראה בגלל שהטקסטים ה“לא מהוגנים“ של ג‘ונס הם רובם ככולם ציטוטים והגזמות של קטעי ראפ מפורסמים אחרים, שכן עברו את צנזורת ה-FCC:

The real revolution ain‘t about bootie size
The Versaces you buys
Or the Lexus you drives
And though we‘ve lost Biggie Smalls
Maybe your notorious revolution
Will never allow you to lace no lyrical douche in my bush
Your revolution will not be you killing me softly with fujees
Your revolution ain‘t gonna knock me up without no ring
And produce little future M.C.’s
Because that revolution will not happen between these thighs

ושרה ג‘ונס יודעת על מה היא מדברת, ניגר.

Gil Scott-Heron - The revolution will not be televised

DJ Vadim feat. Sarah Jones - Your revolution