אחרי יומיים חסרי שינה שנעתי בהם בתוך עולם דמדומים של מבחן גדול ועבודה אל תוך הלילה, השלמתי הלילה שעות שינה לשנתיים. אני חייבת לציין שזה ממש קשה. קמתי ממש מאוחר עם כאב ראש של יותר מדי שעות שינה (גיא קורא לזה עננה), ומאז אני נעה בין הספה בסלון והמיטה שלי לנמנומי השלמה. הראש שלי מתפוצץ, אבל אני לא מסוגלת להתחיל את היום. ~אנחה~

בכל מקרה, אני פה כדי לספר לכם שבערך בכל שנתיים, איזשהי להקת רוק עלומה מוציאה סינגל קליט ואנרגטי, שנשמע בדיוק כמו שיר הארד-רוק משנות השבעים. הדוגמא הראשונה שעולה לי לראש היא Jet עם ”האם את רוצה להיות הנערה שלי“ שנטחן עד דק בכל מדיה (כולל פרומואים, פרסומות לסלולר וכמובן גם ברדיו הישראלי). יש שיגידו עכשיו: ”היי, אבל גם קינגס אוף לאון עבדו על אותו השטיק!“ ולהם אני אומרת, שזאת להקה שהוציאה שני אלבומים מעולים שדבקו במסורת המוזיקה שהם גדלו עליה ולא להקה של שיר אחד. הדוגמא העדכנית ביותר למקרה כזה, היא להקת ”Wolfmother“ שהוציאה את ”Woman“ לפני כמה שבועות. הזמר בעל רעמת התלתלים שמזכירה יותר מכל את הזמר של MC5, או את הזמר של המארס וולטה, או את קוואמי הישן בקטנה, מצווח ממעמקי ריאותיו בקול לד-זפליני ”ווווומממאאאן“ על בסיס ריף גיטרות הארד-קורי סבנטיזי.

רק מה, מתברר שוולפמאדר השתמשו בדיוק באותו ריף גיטרות של ”Jewelry Store“, שיר של הלהקה הפילדלפית המאוד אהובה עלי ”The Capitol Years“. לעומת וולפמאדר, הקפיטול יירז לא ניגנו את הריף הזה בסגנון סבנטיזי מצווח, אלא בסגנון של גאראג‘ שמח וחביב לאוזן. מעריץ אובססיבי של האחרונים עלה על העניין והכין מש-אפ חביב משני השירים.

The Capitol Years Vs. Wolfmother: “Jewelry Store Woman”

והנה המייספייס של הבחור שעשה את זה, שם אפשר לשמוע את השיר וגם עוד קטע שהוא עשה, שבו הוא שיחק עם כמה נאומים של בוש והרכיב נאום חדש ומצחיק יותר.

הרבה באזז היה סביב גברת רג‘ינה ספקטור בשבועות האחרונים. גיא טחן עליה את הצורה בעונג שבת, ובעוד כל מיני בלוגים ומעוזים סמי-אלטרנטיביים אחרים גם נכתב על האלבום החדש שלה. האמת, שבגלל כל המילים שנשפכו עליה, לא התכוונתי לכתוב כלום. אבל הנה שני הסנט הקצרצרים שלי.
נאמר ש ”Begin to Hope“ הוא התמסחרות, שספקטור הפכה למיינסטרימית והשירים שלה זה לא מה שהיה פעם. נכון. זה באמת מה שקרה, אבל ת‘שמעו, היא עדיין עושה מוזיקה טובה. תקראו לזה איך שאתם רוצים. האלבום החדש באמת נורא קליט ובשמיעה השניה כבר יכולתי לשיר איתה את כל השירים, אבל עדיין, הבחורה הזאת ניחנה בכשרון לירי, מלודי, ווקאלי, ויראלי, וירטואוזי נדיר.

בדרך חזרה מהעבודה, שמעתי את הדיסק שלה בפול ווליום באוטו, עם חלונות סגורים. כאשר הגעתי ל ”Samson“, השיר נתקע לי בגרון. פשוט כמשמעו. הבסים של הרדיו דיסק באוטו פעלו בצורה מקסימלית, והרגשתי שהמוזיקה נכנסת לי ישר לוושט. השתעלתי שיעול של שאיפה לא טובה. למרות שהרגשתי שקשה לי, לא הנמכתי ונתתי לשיר לנגן עד הסוף, תוך כדי שיעולים. זה מה שקורה שהמוזיקה נכנסת לך לתוך הגוף.

Regina Spektor - Samson

אתמול בלילה (שוב) לא נרדמתי. אני חייבת למצוא את הסוויץ‘ הזה בראש שמכבה את כל המחשבות. הורג אותי שברגע שאני נשכבת במיטה בחושך, קצב המחשבות שלי עובר להילוך חמישי. אני מנסה להתהפך, לישון באלכסון, לרוחב, הפוך, כלום לא עוזר לי. לפעמים אני מתבאסת אפילו להסתכל בשעון ולדעת שבשעה הקרובה אני הולכת לשמוע את העיתון מוטח על דלת הכניסה שלי. רדפו אותי כל מיני מחשבות על דברים שעשיתי, או שאני צריכה לעשות. במיוחד נתקעה לי בראש המחשבה המטרידה שלשמעון פרס ודליה איציק היה רומן. אל תשאלו.
אתמול בלילה פשוט נמאס לי. קמתי בחושך והתחלתי להסתובב בבית. עברתי בין כל החדרים בחושך והסתכלתי על הצל שלהם, שמתקבל מהאור החלש שמגיע מבחוץ. הסתכלתי מכל החלונות וניסיתי להציץ לדירות של אחרים. לא היה ממש על מה להציץ. חשבתי לקרוא אולי, או לסדר קצת את הבית, אבל לא התחשק לי להדליק את האור. היה לי נחמד בחושך. הלכתי לאמבטיה ונעמדתי בתוכה כדי לתקוע את הראש מחוץ לחלון ולנשום את האוויר של הלילה. אוויר של לילה הוא הרבה יותר נחמד מאוויר של יום. זה כמעט כמו אוויר של חורף, רק פחות קר. כל האבק והפיח של היום מתמוגגים, ונשאר רק ריח של לילה. היה לי נעים עם הריח הזה אז נשכבתי בתוך האמבטיה היבשה. ניסיתי להפריח קצת בועות סבון, אבל היה חושך ולא ראיתי אם יוצאות לי בכלל. חשבתי לשחק עם הברווזים שלי אבל לא רציתי להפריע לשכנים, שכבר חושבים שאני מטרד בגלל שאני מרעישה להם. במיוחד בלילה. אז פשוט עצמתי את העיניים ונמנמתי בתוך האמבטיה לקצת זמן. העניין הוא, שבכל הזמן הזה שביליתי באמבטיה, התנגן לי בראש בריפיט ”Alone in Kyoto“ של אייר.

Air - Alone in Kyoto

בשנתיים האחרונות, מאז ש“Transistor Radio“ יצא, M. Ward ישב בעליית גג בפורטלנד והקליט את האלבום החדש שלו, ”Post-War“. בשנים האחרונות, פורטלנד ייצאה כמה מהיוצרים היותר מוצלחים כמו הדצמבריסטים, ”The Helio Sequence“ ואף הדנדי וורהולז. להוציא את האחרונים, המוזיקאים שלה יוצרים תחושה שיש משהו קסום והרפתקני בעיר הזאת. מישהו אפילו אמר לי שיש שם סצינה ענפה של פיראטים.

וורד הוא מסוג היוצרים שמצליחים לכתוב שירים קטנים שתופסים אותך מבפנים ומסובבים. יש שם מין שילוב מושלם בין מילים, מלודיה ודרך נונשלנטית של שירה שעושה את הכל כל כך פשוט, אבל עם זאת מושלם.האלבום החדש, הוא ללא ספק אחד האלבומים היותר טובים ששמעתי מאז תחילת השנה. חבל שהוא יוצא באוגוסט, כי הוא מתאים בדיוק לחורף. אני יכולה לדמיין את צינת המזגן שנושבת עליי עכשיו כרוח קרירה מהחלון הפתוח שמכניסה איתה טיפות דקות של גשם. אני מדמיינת את עצמי נוסעת באוטו ביום סוער ומקשיבה לדיסק. עם זאת, אני יודעת שאני לא אצליח להתאפק עם האלבום הזה עד החורף הבא. נצטרך להסתפק במזגן ובדמיון. 12 שירי פולק-קאונטרי מקסימים שיכולים לשבור אפילו בחורים קשוחים כמו גיאחה (על מה אני מדברת? הבנאדם אוהב את ליסה ג‘רמנו).לפני כמה חודשים, שיצא אלבום הסולו של ג‘ני לואיס מריילו קיילי, נזכרתי שאני מתגעגעת לוורד. הוא השתתף בקאבר שהיא עשתה ל“Handle With Care“ וגרם לי לתהות מה קורה באמת על אלבום חדש בגזרה שלו. לואיס אמנם לא משתתפת באלבום החדש שלו, אבל התואמת הקנדית שלה, נקו קייס כן משתתפת, כמו כן גם ג‘ים ג‘יימס בעל הקול הגבוה מ“ז‘קט הבוקר שלי“ ואדם סלצר, פולקיסט אמריקאי.
עד שהאלבום ייצא בצורה מסודרת, אני ממליצה להשיג אותו בצינורות המקובלים.

M. Ward - Chinese Translation

[כותב אורח: גיאחה]

כמה שנים אני כבר שומע מוזיקה? שומע ממש, כלומר הולך וקונה אלבומים, קורא את התודות בחוברת, מקשיב למילים, מחפש ברעבתנות עוד ועוד צלילים וקולות שייכנסו לי לבטן? לא מעט, האמת.
ובכל השנים האלה, עד כמה שזה מפתיע, התאהבתי די מעט פעמים. במוזיקה, אני מתכוון, באמנים. מעטים האמנים שתוך פגישה מהירה סיחררו אותי על מקומי, הותירו אותי חסר נשימה, נכנסו לי מתחת לעור ונשארו שם עד היום. וגם היום אני מחפש בתאווה בלתי מסופקת עוד ועוד פיסות סאונד שלהם, וכשאני שומע על אלבום חדש שלהם אני מתרגש כמו נער מאוהב שאהובתו חזרה מטיול ארוך בחו“ל ועכשיו הוא יכול סוף סוף לפגוש אותה שוב, להריח את השיער שלה מקרוב ולהפגיש את הגעגועים והזכרונות עם המציאות החדשה, זו שבאה עם משב רוח קל של חשש לאכזבה.

ליסה ג‘רמנו לא מאכזבת אותי אף פעם.  האלבומים שלה קטנים, אישיים ולחששניים, וכשמקשיבים להם בצורה שטחית הם עלולים להישמע משעממים, דומים מדי. אבל את זה אפשר להגיד גם על ניק דרייק, או אליוט סמית‘. וכמו שני הענקים האלה, גם ג‘רמנו יודעת להתיך תכנים אישיים וחשופים עד כאב עם מלודיות שמתנגנות לך בראש שנתיים משל היו שיר של קיילי.

[עטיפת האלבום החדש]

In the maybe world הוא האלבום השלם השביעי של ג‘רמנו, כשבאמתחתה כבר מוקשים רגשיים מרהיבי-אוזן כמו Geek the girl מ-1994, Slide מ-98 ובעיקר האחרון, Lullaby for liquid pig מ-2003, שכולל את השיר, כנראה המושלם ביותר שנכתב אי פעם, ”From a shell”.
הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום נקרא ”Too much space“, ובעוד הוא לא מפרק את העור שלך לרסיסים מאוהבים כמו השיר הקודם שהוזכר, הוא גם לא נופל מאותה איכות ג‘רמנית מוכרת. אם אתם לא מכירים אותה בכלל, תתחילו בהמלצה הקודמת. אם אתם וגברת ליסה כבר קורצים זה לזו ברחוב, פנקו את עצמכם בשיר חדש. (האלבום דלף לרשת ממש היום, אז מחר כבר בסולסיק).

Lisa Germano - Too much space

מה עושים כשמשועממים? אני לדוגמא רואה טלויזיה, פותרת שחור-ופתור, יוצאת. תום יורק מקליט אלבום סולו. בראיון שנתן ל NME הוא סיפר שאת אלבום הסולו שלו הוא עשה כדי להפיג את השעמום וגם סתם כדי לשמוע מה יצא. חמודים התירוצים שלו. תגיד שרצית אלבום סולו וזהו. לא צריך ללכת סחור סחור.
האלבום החדש נחת לי אתמול על ההארד דיסק, ומאז לא מפסיק לפעול. אני לא יכולה להפסיק להקשיב לו. הוא מהפנט אותי, מושך אותי אליו, גורם לי לעשות דברים, לשמוע שירים כמה פעמים כי אני מרגישה שלא שמעתי אותם מספיק לעומק. מזמן לא הרגשתי ככה לגבי אלבום. בשנים האחרונות שבהן אני נחשפת לכמות בלתי מתוארת של מוזיקה חדשה וישנה גם כן, האלבומים נעים אצלי בסרט נע. בכל חודש יש לי ה“פלייבור אוף דה מאנת‘“ שלי, שאותם אני שומעת יחסית יותר, ואז יאללה, נקסט. מדי פעם יש אלבומים שיותר תופסים אותי ואותם אני קונה ומציבה בגאווה על המדף. כן, אני מתלהבת מדברים טובים ושומעת אותם הרבה, אבל את האפקט ש ”The Eraser“ הותיר עלי, לא חוויתי באמת ממזמן. ומי בכלל ציפה שהוא יעשה לי את זה? אני לא, זה בטוח. הייתי בטוחה שהוא יעבור לי ליד האוזן . כמה שמיעות וזהו. ~לוקחת נשימה עמוקה~ מצחיק.

עכשיו שסיימתי עם ההשתפכויות, אפשר להגיד ש”המוחק“ נשמע כמו האח הצעיר של ”קיד איי“ ו“אמניזיאק“. אבל יותר טוב. בניגוד לאחים הגדולים, האלבום הזה מתמקד אח ורק בסאונד המינימלי שיורק כל כך אוהב לשחק איתו. חלק מהלחנים מזכירים דווקא עבודות ישנות יותר של רדיוהד רק במעטפת אלקטרונית. שמעתי מביקורות מוקדמות עליו שהוא דל מדי ולא ממוקד. לדעתי זה קשקוש גמור. רק תשעה שירים יש באלבום, אבל תשעתם ממוקדים וממכרים כמו דרמה יומית שמתכתבת עם התעשייה. אני לא יודעת אם כל קוראי הבלוג הזה הולכים לאהוב את האלבום הזה כמוני, אבל אני יכולה להגיד דבר אחד: האלבום הזה יתגנב אליכם. בלי שתרגישו, הוא יכנס לכם מתחת לעור. וישאר שם.

Thom Yorke - Harrowdown Hill