[כותב אורח: גיאחה]

מכיוון שפופטארט טבועה עד צוואר בקרטונים ואורזת את הונה הפרטי וערימות הדיסקים והתחתונים החושניים שלה כדי לנטוש את דירתה ולעבור לדירה מפוארת אף יותר (המחזרים מתבקשים לעדכן את ספר הכתובות שלהם כדי לשלוח מתנות לדירה החדשה), אני שוב מבליח כאן להופעת אורח קצרה.

אחד הדברים שהכי מושכים אותי בבחורה הוא הטעם המוזיקלי. לא אפסול בחורה מדהימה רק בגלל שטווח הדיסקים שלה נע בין החברים של נטאשה לשלמה ארצי, אבל בהחלט אנמס לשלולית לרגליה אם אגלה שהראש שלה פתוח מספיק כדי לשמוע את ג‘ון קולטריין, גאנג אוף פור, טרייב קולד קווסט ושלמה ארצי.

א‘ לא מרשה לי להסתכל לה על הדיסקים. הייתי אצלה כבר כמה פעמים אבל היא תמיד דאגה להרחיק אותי מסטנד הדיסקים שלה (או מתיקיית הסולסיק שלה) בדרכים חוקיות ולא חוקיות. פעם אחת אפילו נעלתי אותה מחוץ לחדר כשיצאה לשירותים, כדי שאוכל סוף סוף להציץ בדיסקים שהיא כה מתביישת בהם משום מה. הספקתי לראות רק את הסמית‘ס והקיור לפני שהיא זינקה פנימה כמו נינג‘ה מהחלון של המרפסת ואני איבדתי את הכרתי.

כך או כך, היא הכינה לי מיקסטייפ נפלא, ובעיקר הכירה לי להקה שגרמה לי לזרמים חמים בבטן, מהסוג ששמור לרגעים של ניצוץ התאהבות מוזיקלי במשהו חדש לגמרי, כמו ההאזנה הראשונה ל-TV on the radio או הרגע שבו נופל לך האסימון של Kid A ואתה מבין שזה האלבום הכי טוב שרדיוהד יוציאו כל עוד הם חיים.

לפלא הזה קוראים The Microphones, יציר ראשו הפורה והמופרע של פיל אלברום. א‘ נתנה לי להוריד ממנה את האלבום שלהם משנת 2000, It Was Hot, We Stayed in the Water (שברגע זה הזמנתי בתקליט בשבילי ובדיסק בשביל א‘, מ-K Records), שהעיף לי את הראש לקיבינימט. בין השאר תמצאו שם את Mirah, מלודיות ממכרות, אינטנסיביות דיסטורשנית סקסית לצד קלילות פיפטיזית, בלגן ורעש לצד הרמוניות קוליות יפהפיות, סאונד מטמטם של גיטרה אקוסטית, ובעיקר שירים מצוינים.

החלק הכי קשה היה לבחור שני שירים שיגרמו לכם לרייר על ההרכב הזה. כל השירים פה נפלאים, וכל כך קשה לבחור משהו שמייצג. בסוף, בעצה משותפת עם א‘, הלכתי על ”The pull”, שיר הפתיחה שכשמו כן הוא - שואב אתכם פנימה; ו-“Karl Blau”, קטע קצרצר על שם אחד מעמודי התווך של K records, שמפגין את הפיל הביצ‘-בויזי שמגיח ברבים מהקטעים באלבום. אלה לא בהכרח שני השירים הכי טובים באלבום (“Between Your Ear And The Other Ear“ הוא כנראה האהוב על א‘ ועליי), אבל הם מייצגים הכי טוב את רוחם של המיקרופונים. שווה סילסוק, שווה התאהבות.

The microphones - The pull
The microphones - Karl Blau

וויליאם שטנר מצחיק אותי. לא, אין לו שום פרוייקט קאברים חדש או משהו כזה, אבל נתקלתי אתמול בקליף ישן שלו ביו-טיוב. כמה מגוחך יכול להיות אדם אחד. הנה הוא בקאבר משנות השבעים ל“Rocket Man“ של אלטון ג‘ון. האמת היא, שהקטע הזה מכל מזכיר לי את שיר הפרידה של קראסטי בפרק הזה של הסימפסונס בו התארחו כל העולם ואחותו (רד הוט צ‘ילי פפרס, בט מידלר ועוד). לחצו נא על התמונה.

האמת, בכלל רציתי לכתוב על Darkel, הפרוייקט של ז‘אן בנוואה דאנקל, המחצית הפושרת מאייר מתברר, אבל אחי הגדול הקדים אותי.אז כדי שלא תצאו מכאן שוב בידיים ריקות (בזמן האחרון אני נותנת רק קטעים לצפייה) אז הנה קטע נחמד ביותר מתוך האלבום הפושר הזה.

Darkel - At The End Of The Sky

אוקיי, קצת הגזמתי. אבל הנה משהו אחרון לזמן הקרוב מהלהקה הזאת.

בשיטוטיי ביו-טיוב נתקלתי בסרטון הדרכה מצחיק שקדם לצאת אלבום הבכורה שלהם ב-2002. הסרטון מסביר איך לשחק פינג-פונג שולחן בצורה אחראית ואיך לשחק כמו ווינר אמיתי. די משעשע.

רק מישהו יכול בבקשה להסביר לי את הפינג-פונג הזמרתי שמתרחש בין שני הבחורים האלו? פעם דמיאן (החמוד) שר ופעם טים (הקירח) שר. מה קורה שם?

הסרטון הזה גם הזכיר לי את ”הטרדה מינית ואתה“ בסגנון שנות ה-50 שסאטרדיי נייט לייב עשו בעונה הקודמת עם טום בריידי הבונבון.

א-הא! גם מעוז המיינסטרים האמריקאי, MTV, התלהבו מ OK Go וקליף ההליכונים שלהם והכניסו את הלהקה לרשימת המופיעים ב-VMA.

הלהקה עצמה נראתה מאוד לחוצה לא לפשל בצעדים ובניגוד להופעות אחרות שבהן הזמרים מנסים בכל כוחם לעשות עם השפתיים בדיוק כמו הפלייבק, כדי להשוות להופעה מראה ”חי“, הפעם הפלייבק הושמע באופן ברור ולא היה שום נסיון להפוך את זה להופעה פרופר, אלא זה היה פשוט מופע מחול. לא שהיתה לי שום בעיה עם זה, זו היתה פינת האור היחידה בכל הטקס הזה.

ראיתי רק שעתיים מתוך הטקס שערך שלוש שעות, אבל אני חייבת לציין שזה היה ה-VMA הגרוע ביותר מזה שנים. ג‘ק בלאק היה מבולבל וחסר נשימה, הצילום היה תזזיתי מדי ומעל כל העניין ריחפה תחושה של קטסטרופה. אפילו ההופעה של הרקטנטורס יחד עם לו ריד היתה מקושקשת. ואל תגידו לי ”כן, אבל כל הענייין היה כאילו שהכל מתפקשש“. זה היה מצחיק בהתחלה, אבל הפך לאמת עצובה לקראת האמצע.

נחזור ל OK Go. כל עניין הקליפים הזה תפס תאוצה והלהקה מתחילה לקבל פופולאריות עצומה. במייפייס של הלהקה אפילו נפתחה תחרות ריקודים. אנשים מרחבי העולם מוזמנים לשלוח קליפים בהם הם רוקדים בכוריאוגרפיה של הסינגל הקודם שלהם ”A Million Ways“. הפרס עדיין לא ברור, אבל יש לתחרות הזאת הענות מרשימה.

כמובן שהדרך למדוד את כל הבאזז הזה סביבם היא מספר הפעמים שהם הגיעו לטלויזיה. אז כמובן דיברנו על ה- VMA‘S, דמיאן קולאש (הצלע החמודה ברביעייה) התארח אצל סטיבן קולבר, ואפילו ראיתי כמה שניות מהקליף בחדשות E!. ואם ג‘וליאנה דפנדי דיברה עליהם, אז כנראה שהם באמת חמים.