טוב, אולי יש כן כמה מעלות טובות להוט. הרגע סיימתי לראות את הפרק הראשון של ”חיים על מאדים“ (בתרגומו של האחד והיחיד, ג. חג‘ג‘) ואני מלאת ציפייה לפרק הבא. האם כל זה חלום? האם הוא חזר לעבר כי היתה לו מטרה כלשהי? כל זה, בפרקים הבאים….

אחרי הפרק הלכתי למחשב, ושמתי את הקטע שאותו שמעתי כל היום ועשה לי מצברוח טוב. אולי אתם זוכרים שלפני כמה חודשים כתבתי כאן על מחוות הבלו-גראס לפרנץ פרדיננד, מתוך סדרת ה-“Pickin‘ on….“ שקיימת כמעט לכל זמר או להקת רוק פופולארים. מאז אפריל, הזמן שפרסמתי את הפוסט על פרנץ פרדיננד, שאר הפיקינ‘ און יושבים לי בווישליסט בסולסיק. לפני כמה ימים (סופסוף), קפצה לי למסך המחווה לוויט סטריפס ומיד הזדרזתי להוריד אותה. לצערי, הבחור התנתק אחרי השיר השני, ואני נתקעתי עם ערמת קבצים שחורים, כנראה לעוד כמה חודשים עד שהוא יתחבר שוב.

שני הקבצים שכן הספקתי להוריד הם המחווה ל-“Seven Nation Army“ המאוס טיפה מ‘אלפנט‘ ו-“You‘re Pretty Good Looking For A Girl“ המעולה מ‘דה סטיל‘. משעשע אותי שדווקא שמעתי את השיר מ‘דה סטיל‘ כל היום, בגלל שבזמן האחרון קראתי די הרבה על התנועה האומנותית הזאת. סוג של צירוף מקרים שטותי.

למי שלא רוצה אובר-דוז של פריטת בנג‘ו קצבית וכינורות דרומיים, לא ממומלץ להוריד את השיר המצורף, אבל מי שאין לו בעיה עם אוברולי ג‘ינס, כובעי קש ושינים חסרות, מוזמן להתחרע.

Pickin‘ On The White Stripes - You‘re Pretty Good Looking For A Girl

השבוע קיבלתי עוד תזכורת עד כמה אני מתגעגעת ליס. על שולחני הוירטואלי נחת הדיסק החדש של עוזי וארי (Uzi and Ari) הישר מסולט לייק סיטי שביוטה. ומה יש ביוטה? שני דברים: 1. מורמונים 2. הכסף של די.בי קופר. לעזאזל על הוט ותודה לאל שיש ביטורנט.

ארי ועוזי הם צמד הבנים של בן סטילר ב“משפחת טננבאום“ הנהדר. ארי ועוזי זה גם שם הפרוייקט של בן שפרד (Ben Shepard) שמגיע כאמור, מיוטה. ב-2004 הוציא שפרד תחת הפרוייקט הזה אלבום בשם ”Don‘t Leave In Such A Hurry“ שאותו אני מודה, אני לא מכירה. את האלבום החדש של הפרוייקט, ”It Is Freezing Out“ אני שומעת כבר כמה ימים ואני לא יודעת מה לחשוב עליו. מצד אחד, שם של הרכב כמו ארי ועוזי נשמע לי ממש מגניב והייתי מצפה מלהקה עם שם כזה להיות שטותניקית ורוקנ‘רולית יותר. מהצד השני, עם שם אלבום כמו ”It Is Freezing Out“ אפשר לצפות לייללות אינדיות של שני בנים רגישים על יתר על המידה, עם שביל בצד וסניקרס מגניבות. בנוגע למוזיקה, גם בקשר אליה אני לא החלטית.

חלק מהשירים נשמעים כאילו הוקלטו בתוך האמבטיה הפריזאית של קוקורוזי, חלק מהם נשמעים כמו דמואים אבודים של דמיאן רייס וחלק אחר נשמע כאילו שפרד סיים ברגע זה לעכל את ”קיד A“ ו“אמניזיאק“ של רדיוהד. לאלבום הזה דרוש מצב רוח מסויים מאוד, ובתור בחורה בעלת קוצים בתחת, לא תמיד יש לי סבלנות לשמוע את זה.

קוצים בתחת זה גם מה שיש לי עכשיו אז נפרד עם שיר שלהם, ואני אלך לשמוע ג‘וני קאש בשקט.

Uzi and Ari - Don‘t Black Out

~יבבה~ חוזרים היום ללימודים. אין לי כוח לזה. לפחות זאת השנה האחרונה שלי.

ועכשיו לדברים נחמדים יותר. אח חדש למשפחת העונג, ערן דינר, שהיה בזמנו מנהל פורום מוזיקה ישראלית בנענע, הצטרף למשפוחה ויציע בבלוגו ”זה מסתובב“ מוזיקת פופ ישראלית ישנה להורדה מדי פעם וגם את הידע העצום שלו בנושא.
קורא הבלוג הנאמן דואל, פתח גם הוא בלוג (בישראבלוג. מה אתה עושה שם לעזאזל??), שנקרא ”חי עד הקצה“ ובו הוא כותב על קולנוע, מוזיקה ועל החיים (אני צודקת?). בהצלחה!
(שני הבלוגים התווספו לרשימת הלינקים מימין)

נעבור למוזיקה. במאי האחרון, בלי ששמתי לב, יצא האלבום החדש, השני במספר לצמד הבנות ”The Ditty Bops“. קוראי הבלוג הוותיקים וודאי זוכרים את היום שבו גיליתי את הלהקה הזאת. למי שלא מכיר, אלו הן שתי בנות עם חיבה עזה לשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, קולות מתוקים ויכולת וירטואוזית מרשימה על כלי הנגינה.

האלבום החדש, נקרא ”Moon Over The Freeway“, והוא ממשיך את הקו המוזיקלי של האלבום הקודם. זהו לא אלבום רע, אבל בניגוד לאלבום הקודם שהיה מרענן וכייפי, האלבום החדש נותן קצת הרגשה של מיחזור. אותם שירים עם הרמוניות מתוקות, הגיטרות הקצביות שמזכירות לי את שון פן ב“מתוק ומרושע“ של וודי אלן, ודמיונות מופרזים של נערות חולמניות. כריסטינה אגילרה ואאוטקאסט חזרו גם הם השנה לתקופה הזאת, אבל בינגוד לאלבום ההמוני של כריסטינה (למרות שאני ממש אוהבת את הסינגל) וההיפ-הופּיות של של אאוטקאסט, הדיטי בופס לוקחות את זה לכיוון היותר אותנטי, למרות שמשום מה יש באלבום החדש כמה שירים שדווקא נשמעים מהתקופה האחרונה ואין להם שום סממן של תחילת המאה הקודמת.
טוב, עכשיו אני רואה שקצת לכלכתי על האלבום בפסקה הקודמת. רק כדי להבהיר את העניין, זהו אלבום חמוד מאוד, אבל לעומת האלבום הקודם הוא קצת חיוור. זהו. הנה שיר ממנו. אני הולכת בחוסר חשק לבית הספר.

The Ditty Bops - Angel With An Attitude

אבי הרוחני היקר גיא חג‘ג‘ טען בפוסט אורח אצל אחי הבריון (הרבה לינקים, כדאי לכם להתחיל מ‘פוסט אורח‘ כדי לעקוב אחרי) שלהקת אלקטרה גנבה מהלכים וסאונדים מהלהקה האוסטרלית ג‘ט, וש- ”Come Inside“ שלהם הוא בעצם גרסה ישראלית ל-“Rollover DJ“ של ג‘ט. ובכן, לא.

גיא תמיד ניחן ביכולת ניסוח מדהימה, אבל לא בבדיקת פרטים. אלבומם של ג‘ט, ”Get Born“ שוחרר בשנת 2003 בעולם. אני מניחה שהוא הוקלט לפני, אבל לא היתה ללהקת אלקטרה שום דרך אחרת לשמוע אותו אז. השיר המדובר ”Rollover DJ“, מעולם לא יצא כסינגל.
הסינגל ”Come Inside“ לעומת זאת, הוקלט בתחילת חודש אוגוסט 2002 באולפני עננה בתל-אביב (זאת על-פי הכתוב בהערות המצורפות לאיפּי של הלהקה). חבריי לא קוראים לי ננסי דרו לשווא, ולכן על בסיס עובדה אלמנטרית זאת, אני קובעת שג‘ט לא השפיעו באופן ישיר על אלקטרה ואין שום מהלכים גנובים משיר א‘ לשיר ב‘.

אבל! כאן לא נגמרת התעלומה. אמנם לא כבוד גדול לגנוב מג‘ט, אבל כמו שאומרים, הגונב מגנב פטור (תקשיבו לעשרים שניות מכל שיר רנדומלי שלהם ותבינו, או שתקראו את הביקורת על האלבום החדש שלהם בפיטצ‘פורק) וכל להקה ישראלית מתחילה, שברגע זה קוראת את הפוסט הזה, מוזמנת לשדוד, לשבור ולחמוס את הלהקה הנ“ל. לאף אחד לא יהיה אכפת. בכל מקרה כפי שאמרתי, כאן לא נגמרה התעלומה. אמנם אלקטרה לא גנבו מג‘ט שום דבר, אבל גם הם לא טלית שכולה תכלת. האזנה לשיר ”Kinky Afro“ של ההאפי מאנדייז, מעמידה אותם במקום. קריאת ה-“היי“, ריף הגיטרה המדוייק אחד לאחד והפיל (פ‘ רפה) הכללי פשוט מועתקים עם נייר קופי שמלכלך את האצבעות. אבל רגע, יש עוד. תספורתו של ניצן חורש מנסה להחזיר לתודעה את תספורת ה‘מודס‘ הבריטית. חיפוש מהיר של מילה זו בגוגל תמונות העלתה לי את התמונה הזאת:

שדומה באופן מפתיע לתמונה הזאת של ניצן חורש שהופיע על שער המגזין ”טיים אאוט“ לפני ארבעה חודשים:

שמה המקורי של התמונה העליונה מבין השתיים היה ”Quad Inside“, הדומה מאוד לשם הסינגל של אלקטרה. קוואד, אגב, היא חברה שמייצרת רמקולים ומערכות שמע באיכות גבוהה, ולסינגל החדש של אלקטרה קוראים ”Better Sound“. המממ.
את השיר של אלקטרה אפשר לשמוע אצל רנן, ואת קינקי אפרו, פה למטה.

Happy Mondays - Kinky Afro

ננסי דרו אאוט.

Suburban Kids With Biblical Names מזכירים לי שני דברים:
1. שבגלל המעבר להורים, אני לא הולכת לראות את הסדרה החדשה ביס על המורמונים שנראית לי די מוצלחת.
2. EMO. ובאמת, בגלל ששם הלהקה נשמע לי כמו להקת אימו, לא הסתכלתי לכיוונם מאז שהם צפו ועלו בסולסיק, עד שלפני כמה שבועות מישהו אמר לי שאני בטח נורא אוהב אותם. ברגע שהוא הוציא את שם הלהקה מפיו, הסתכלתי עליו במבט רושף וסיננתי: אני נראית לך כמו אחת ששומעת אימו? מבט חוזר (שלו) ולחיצה על פליי העמידו אותי על טעותי, ולימדו אותי את הלקח הותיק, שאותו משום מה אני מסרבת ללמוד, של לא להסתכל בקנקן.

הלהקה הזאת (להלן ’ילדי פרברים עם שמות תנ“כיים‘, או יפעש“ת) מגיעה משוודיה, וכמו שאמ“ג מציינים (בצורה מדוייקת, אם יורשה לי להוסיף), שומעים אצלהם בבירור השפעות של מגנטיק פילדס, פייבמנט והסילבר ג‘וז. שם הלהקה, אגב, הוא שורה מתוך השיר המצויין ”People“ של הסילבר ג‘וז (מהאלבום ”American Water“). כל עניין ההשפעות הזה טוב ויפה (תמיד טוב להיות מושפע ממלקמוס), רק מה, מאחר שגם הלקה הזאת מגיעה מהאיזור הסקנדינבי (מה יש שם במים?), כל עניין של ההשפעות הרוק הנייטיזיות תופס טוויסט חמוד וקורקי. בהשוואה לדברים עכשויים יותר, הייתי מציינת את יינס לקמן , אני מברצלונה (שניהם שוודים) וגם את הדיווין קומדי.

יוהן הדברג ופיטר גנרסון (לא כאלו שמות תנ“כיים) הם האנשים שמאחורי יפעש“ת. הם התחילו לעבוד יחדיו בשנת 2003 ואלבום הבכורה שלהם, יצא לעולם בשנת 2005. האלבום, #3, נקרא כך פשוט כי זהו הריליס השלישי שלהם, שקדמו לו שני EPים. השירים עצמם, כיאה לצמד מתחיל (ראה קוקורוזי, או אלכסנדרה ואנה) הוקלטו במסדרון ובמחסן בבית הוריו של יוהן, ובניגוד למר המונד ג‘ר מהפוסט הקודם, ההפקה הפרימיטיבית משהו דווקא תורמת לתחושה הכייפית שהאלבום נותן. המילים מצחיקות, כלי הנגינה נשמעים כאילו נלקחו ממחסן הכלים השבורים של סופיאן סטיבנס וכשתשמעו את השיר המצורף, לא תוכלו לשלוט בעצמכם מלתופף קלות על השולחן ולהזיז את הגוף כמו קרמיט הצפרדע. אינדיפופ במיטבו.

Suburban Kids With Biblical Names - Seems To Be On My Mind 

אלברט המונד ג‘ר. כשאני מנסה לחשוב על מה אני אכתוב בנושא הזה, עולה על פרצופי הבעת ביקר. בעניין הזה, כדאי שנתחיל מההתחלה.
בשנת 1944, נולד בלונדון אדם בשם אלברט המונד. במהלך חייו, עבר המונד לארצות הברית של אמריקה, ושם התפרסם כזמר אמצע הדרך בעל להיטים נשכחים כמו- ”99 מיליים מאל-איי“ ו- ”אף פעם לא יורד גשם בדרום קליפורניה“. להיטיו היו כה זניחים, שאני מניחה שאפילו ההורים שלכם לא זוכרים אותו.
36 שנים אחר-כך, נולד לאותו אלברט המונד בן זכר, שלו קרא אלברט לואי המונד ג‘ר. ג‘ר הקטן היה בן עשירים ניו-יורקי טיפוסי. הוא למד בבתי ספר פרטיים ואת חופשותיו בילה על החוף בסנט בארת‘ או בגלישה במורדות הלבנים של אספן. מקומות אלו היו חממות מפגש לילדיהם של העשירים והמפורסמים. בילויים עם כרטיס אשראי מפלטינה. בחוגים חברתיים אלו, פגש ג‘ר את בנו של סוכנות הדוגמניות ”עילית מודלס“, ג‘וליאן לבית קזבלנקס. כשהגיע ג‘ר לגיל בגרות בשנת 1998, הקימו ג‘ר, ג‘וליאן ועוד כמה חברים להקה ניו-יורקית שהושפעה מכל להקות הרוק שלהם החברים נהגו להקשיב. הלהקה נקראה ”הסטרוקס“ ויש שאומרים שהיא החזירה לתחייה את הרוק לאחר שרבים וטובים הספידו אותו.

נקפוץ שמונה שנים קדימה. השנה היא שנת 2006, הידועה יותר כ“שנה שבה המלווים פרצו קדימה“. דרקל (מחצית מ“אייר“), בוקס קודקס (הפרוייקט הביזארי של ניק מקארת‘י מ“פרנץ פרדיננד“) וגם אלברט המונד הבן החליטו לשחרר פרוייקטיי סולו. מוזר, אמרתי לעצמי. האם הוא מרגיש בלתי מסופק כחבר באחת הלהקות הפופולריות בעולם? האם רע לו בתור כינור שני?

התיישבתי בכיסאי הנוח והתחלתי לשמוע את ”Yours to Keep“, האלבום המדובר. הדקות הראשונות עברו עלי ללא התרשמות יתרה, ואז התחלתי להתבלבל. את מי אני שומעת פה? את ג‘ר? את ג‘וליאן קזבלנקס שהגיע להתארח? או בכלל את רוברט פולארד, איש ”Guided by Voices“, להקה שנמצאת בקשר קרוב עם הסטרוקס? בלבולי העצים כאשר שמתי לב ששם האלבום זהה לשם שיר של אותו פולארד ולהקתו. האם אני מדמיינת, או שג‘ר סובל מתסביך אב (טוב, השם הזה חרץ את דינו) וחייב לחקות בשירתו אנשים שהשפיעו עליו?
(למען האמת, באלבום הזה קזבלנקס אכן תורם את קולו פה ושם, וגם בן קוולר וחברים מהמוּני סוזוקי ופאונטיינס אוף וויין).

אפשר לדמיין הרבה מהשירים באלבום הזה מושרים על-ידי ג‘וליאן קזבלנקס. מצד שני, שומע נייטרלי יחשוב שהוא שומע אלבום דמואים ובי-סיידס של הסטרוקס. הצד ההפקתי של האלבום הופקד בידי גרג לטימר (הסולן לשעבר של להקת Thin Lizard Dawn) וסובל מרזון מכוון (כנראה בגלל שאת שירי האלבום דחו שאר חברי הלהקה ובגלל זה ג‘ר רצה להתרחק מהסאונד הסטרוקסי הרגיל). הרזון ההפקתי כל כך ניכר לאוזן ומחוזק על-ידי השירה החקיינית של ג‘ר עד שבאמת מרגישים שמאזינים לדמואים ישנים של הסטרוקס שהתגלו בבוידעם נידח בפנטהאוז של אחד מחברי הלהקה. בעולם מתוקן, דבר זה לא היה אמור להעיב על ההאזנה, אבל מאחר שהורגלנו על ידי הסטרוקס לסאונד העטוף בשכבת שומן כה עבה, כל דבר אחר שהם (כקבוצה או כיחידים) יוציאו, ישמע לנו יוצא דופן. זה מה שנקרא התנייה. או שלא, לא ממש הייתי כשלמדו על זה.

Albert Hammond, Jr. - Hard to Live (in the City)