מעניין אותי הבחור הזה, פופ לוי. לא רק בגלל השם. אנחנו, הרומנים, כנראה קרובי משפחה של כולם. אבל מעבר לכך, יש משהו מסקרן בבחור. ככשמעתי את שמו בפעם הראשונה, חשבתי בכלל שזהו אלבום של עוד אמריקאי שעלה לישראל כדי ליצור (ראה מקרה הרולד רובין, האמת, חשבתי שזהו אלובם של רובין) ולקחתי את הזמן שלי עם השמיעה שלו. מתברר שהבחור הזה בכלל מליברפול, הוא לא יהודי (האמא שיקסעה, כמו אדם גולדברג. הידעתם?) ובין עבודותיו הרבות היו גם: מוכר באוטו גלידה, דוגמן שיער והבסיסט של ליידיטרון. נשמע מופרך? אולי. אבל עם כשרון כזה, הוא היה יכול לטעון שבעברו היה גם טועם סבון ומעצב שיער ערווה. הייתי מאמינה לו.

כאשר לוי היה חבר בהרכב ”Super Numeri“, הוא היה חתום בנינג‘ה טיון. עכשיו שהוא יצא לעולם כסוליסט, הוא עדיין אצל הנינג‘ות אך גם בלייבל של דני האנט, חברו לליידיטרון - Invicta Hi-Fi. אלבום מלא עוד לא יצא לו, הוא מתוכנן לתחילת השנה הבאה, אבל איפּי הבכורה שלו, ”Blue Honey EP“ פשוט נהדר. כל תו, צליל ונקישה שנשמעים בו, מנוגנים ומושרים על ידי לוי עצמו. כזה זה עם יוצאי להקות, הם תמיד חייבים להוכיח את עצמם. את האלבום מיקסס יחד טום מונהאן, המפיק של דבנדרה בנהארט ושל וטיבר, וגם קרוב משפחה של שי הלפרין מהקפיטול יירז, אותם הפיק גם כן.

ההשפעות המיידיות של לוי די ברורות. פסיכדליה מכיוון ואן דייק פארק וסיד בארט, פרינס מגיע מכיוון השירה הגבוהה והחתולית, קצת סול ומוטאון ברקע ודילן כרוח הקודש המרחפת מעל הכל. ההשוואות העכשוויות מעלות את בק ואף קצת את האפלס אין סטריאו (שיזכו לפוסט משלהם בקרוב מאוד), למרות שהדמיון הזה לא נראה לי מכוון. חמישה שירים מכיל האיפּי הזה ונמשך רק 21 דקות, שהן בערך הזמן שייקח לי לשלם דו“ח חניה בדואר. אני חושבת שאני יודעת מה אשמע באייפוד בתור.

Pop Levi - Skip Ghetto (Echo Park Version)

אני אדם חופשי (?). מאחורי שבוע עמוס בהגשת שתי עבודות סמינריוניות, עבודה וערב בבית החולים. בתחילת השבוע עוד פיקפקתי בעובדה שאני הולכת להגיש אחת מהן, שלא לדבר על שתיהן, אבל רצה הגורל וביום רביעי, שילשלתי לחריץ בקיר שבמדור העבודות, שתי עבודות גדולות שסתם הלחיצו אותי.

ביום למחרת, ביליתי עם אחותי הגדולה ואחייניתי החמודה עלמה והייתי עדה לפריקת המרפק שלה. בשביל תינוקת זה לא דבר כל כך נורא, כי זה קורה כל הזמן, אבל בשביל האמא, זה סוף העולם. אחותי הייתה היסטרית והרופא בבית החולים (ד“ר שי), היה צריך להרגיע אותה. עלמה, מהצד השני, אפילו לא בכתה כשד“ר שי החזיר לה את המרפק למקום. אני חייבת לציין שהרופאים במיון של תל-השומר ממש חמודים. חבריי ואני כבר רוקמים מזימה לילית לבוא לבקר אותם במיון באחד הימים.

ועכשיו לסיבה שלשמה התכנסנו כאן היום.

Professor Murder, שם כל כך לא הולם ללהקה כל כך נחמדה. מקורה של הרביעייה הזאת בניו יורק סיטי. ג‘סי כהן (אין כזה תיכון בחולון או משהו?), אנדי קרייבן, מייקל בל-סמית‘ וטוני פלנקט הקימו את הלהקה הזאת ב-2004 במטרה לנגן פאנק, אך רק שנה אח“כ הם מצאו את הסאונד שלהם ובמסורת הניו יורקית של הזמן האחרון (האמת תחשבו יותר לכיוון של 2004), גם הם מנגנים פוסט פאנק מעורבב באלקטרוניקה קלה. משמיעה ראשונה הם נשמעים כמו הילדים החורגים של צ‘ק צ‘ק צ‘ק (!!!) והרפטצ‘ור, ואכן, פרופסור מרדר חיממו את הצ‘ק צ‘ק צ‘קים בסיבוב ההופעות האחרון שלהם.

איפּי הבכורה שלהם יצא ב-2006 נקרא, כמה ניו יורקי מצידם ”Professor Murder Rides the Subway“. כנראה שהם הפנימו את מה שפרק כתב בבלוגו לא מזמן, ואכן השתמשו ב ”More Cowbell“. כל כך הרבה קאו-בל יש במוזיקה שלהם שאפשר לחשוב שזה הכלי העיקרי שהם יודעים לנגן עליו. חוץ מזה, זה ממש איפּי נחמד. חמישה (האמת שארבעה, אחד הקטעים הוא קישור), שירים מקפיצים עם בס ליינים מגניבים שממש מזיזים את התחת.

Professor Murder - The Mountain

המלצה - נסו להקשיב לשיר המצורף תוך כדי הסתכלות בתמונה הזזה של וויל פארל בבלוג של פרנק. זה ממש מצחיק.

אבוי, העצלות. אני בקושי מעדכנת את הבלוג הזה ולחשוב שיש לי סיבה טובה: שני סמינריונים שאני צריכה להגיש עד שבוע הבא. הבעיה היא שגם בהם אני בקושי נוגעת.

הנה כמה דברים שהצטברו לי על השולחן

טריילר חדש לסרט של הסימפסונס (תודה לאורי ובכלל, כל הפוסט הזה מוקדש לו). עדיין מאכזב קמעה, אבל עדיף מהטריילר המקורי. יש לי הרגשה שהסרט הזה יהיה פלופ היסטרי. קשה לתרגם דינמיקה של עשרים ומשהו דקות לסרט באורך מלא. ראה הסרט של פאמילי גאי שהיה חביב וזהו. מצד שני, תראו את הסרט של סאות‘פארק או של בובספוג שהיו נהדרים. נחיה ונראה.

פני מ‘קסטה‘ התמרמרה (ובצדק) למה אין יותר פאמילי גאי בבלוג הזה. אז הנה, מתוך פרק ששודר לאחרונה בארה“ב בו יוצרי הסדרה נושכים עוד קצת בתחת של ג‘ורג‘ וולטר בוש (כדברי בוראט). בריאן וסטואי נשלחים לעירק ומנסים בכל כוחם לחזור הביתה. לפתע, דמוקרטיה שוטפת את עירק והכל תודות לאיש אחד, האיש בעל החזון.

הנה הקטע המקדים

והנה הקטע המדובר (התמונה לחיצה):

בזמן האחרון, חברי ואני מכורים לשיר My Love של ג‘סטין טימברלייק. נכון, הבלוג הזה עוסק בעיקר באינדי-פופ, אבל מה לעשות, אני עדיין פופ טארט, וג‘סטין הוא פופ. אז סקרו יו!!
בכל מקרה, הנה רמיקס נחמד ש-DFA עשו לשיר הזה. אמנם אין ברימיקס הזה אקורדים של אורגנית שנופלים עליך מהשמים בסראונד כמו בשיר המקורי, אבל התווסף לו ליין מגניב של בס.
והנה תמונה שלו לקינוח. שבוע טוב!!

Justin Timberlake - My Love (The DFA Remix)

השבוע בכיתי בפעם הראשונה מול הסולסיק. השיר הראשון מתוך האלבום החדש של השינז התחיל לרדת והעיניים שלי התמלאו בעננים של אושר. מזמן לא הזלתי דמעות של התרגשות, הפעם האחרונה שזה קרה היתה כאשר האחיינית שלי נולדה.

”Wincing the Night Away“ (כנראה הומאז‘ ל-“Twistin‘ the Night Away“ של סאם קוק), אמור לצאת בינואר 2007 ולתת את הפוש הראשון למירוץ ”אלבום השנה“ של השנה הבאה. אני קצת אלרגית לכל התארים האלו. הייתי מעדיפה לתת רשימה כללית של אלבומים ממולצים ולא למספר אותם בסדר היררכי. בכל מקרה, כנראה שגם השינז כאלו. הם העדיפו לחכות אחרי קניות כריסמס הגדולות ואחרי כל סיכומי סוף השנה, ולהוציא את הדיסק בשקט שאחרי הסערה.
זהו האלבום השלישי במספר לחמישייה הזאת, שמגיעה מאלבוקרקי, ניו-מקסיקו (איפה שבאגס באני תמיד שוכח לפנות שמאלה). כמו הדיסקים שקדמו לו, גם החדש יוצא בלייבל האינדי סאב-פופ. השינז לא ממהרים לשום מקום. לקח להם ארבע שנים להשלים את האלבום החדש (האמת, שזה יהיה חמש שנים, כי האלבום כאמור, יוצא באופן רשמי רק ב-2007). אמנם ב-2004 הם הוציאו EP, ובשנה שעברה הוציאו קאבר לפוסטל סרוויס, אבל חוץ מזה, שתיקת אלחוט.

האלבום החדש, לא נופל ביופיו משני קודמיו. השנים שעברו כנראה רק הפכו את חברי השינז לקסומים אף יותר. אמנם זו קלישאה נוראית, אבל אפשר לשמוע באלבום הזה את לקחי השנים שעברו. אלבום בוגר, אם תרצו. כנראה שזהו מסע שכל אמן צריך לעבור (אולי חוץ מווירד אל ינקלביץ‘). אפילו סופרגראס הבליחו בשנה שעברה עם אלבום בוגר ויפיפה. אבל לעומת סופגראס, שעברו פאזה לעולם המבוגרים, אצל השינז אפשר עדיין לשמוע את התמימות הילדותית שעוטפת את השירים שלהם. אולי בגלל זה, גברים-ילדים כמו זאק בראף, משתמשים כדי להביע את מה שעובר עליהם.

קשה לי לשים את האצבע לסיבה שאני כל כך אוהבת אותם. יש משהו חמקמק במוזיקה שלהם שעושה אותה כל כך יפה. כנראה שהשילוב של המלודיה היפה והפשוטה, הקול המלטף (מילה קצת מאוסה, אבל מתאימה) של ג‘יימס מרסר הזמר, ותחושת החמימות שממלאת את הלב שלך עושה את המוזיקה של השינז.

השיר המצורף, הוא גם הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, שיצא ב-16 בנובמבר.

לה שינז - פנטום לימב