אין פואנטה לפוסט הזה. יש לי עדיין כוכבים בעיניים כשאני שומעת את אנדרו בירד. אבל חוץ ממנו יש עוד דברים שעושים לי את זה. ורוניקה מארס למשל. אבל לא בגלל זה התכנסנו כאן היום. כמו כל תקופת מבחנים, אני לא מצליחה ללמוד כמו שצריך ושורפת את הזמן על אלף ואחד דברים שלא קשורים ללימודים. את כל הבוקר הזה שרפתי לדוגמא על פליקרים של אנשים שאני לא מכירה ועל תופי בונגו.

הסניף המקוון של החנות הניו-יורקית ”Other Music“ התחיל למכור רי-אישיו של ”Bongo Rock“, אלבום שיצא במקור ב-1973 ללהקה בשם Incredible Bongo Band. הרבה אני לא יודעת לספר לכם על הלהקה, חוץ מהעובדה שזה פ‘אנק עם בונגוז ושזה מגניב.

Incredible Bongo Band - Bongo Rock

ועכשיו ששיתפתי אתכם, אני אנסה לחזור ללמוד עד שמשהו אחר יסיח את דעתי

חברים, הגעתי למסקנה. אני רוצה לקחת את אנדרו בירד הביתה. הבחור הזה פשוט מדהים אותי בכל פעם מחדש. אני לא יודעת איך האישיות שלו מאחר ומעולם לא ראיתי אותו מתראיין, או בהופעה, היי, אפילו לא ראיתי אף קליף שלו, אבל כל מה שאני יודעת, זה שהבחור הזה עושה לי משהו.

אתם מכירים את ההרגשה הזאת, שאתם קצת מאוהבים ויש לכם מין לחץ בחזה, והלב שלכם דופק יותר חזק? זה מה שקורה לי כשאני שומעת את המוזיקה שלו. הוא גורם לי להרגיש מאוהבת. מטיבי הלכת בבלוג הזה בטח זוכרים את היום שגיליתי אותו לפני כשמונה חודשים (רק?? איזה מוזר) ומאז רק נפתח לי התאבון לשמוע את כל מה שהוא עשה.

האלבום החדש נפל עלי בבום. לא היה לי מושג קלוש על דליפתו הכל כך מוקדמת של ”Armchair Apocrypha“ לרשת. האלבום עצמו יצא בצורה חוקית ב-20 למרץ ויכלול בתוכו 12 פניני אינדי-רוק-עם-כינור. לבירד יש מנהג מוזר אך חמוד לעשות שירי המשך לעצמו בין אלבומים. הוא עשה זאת בעבר עם ”skin“ מתוך אלבומו ”weather systems“ מ-2003, שקיבל את התשובה ”skin is, my“ בתוך ”andrew bird and the mysterious production of eggs“, אלבומו הלפני אחרון ועכשיו הוא עשה זאת עם השיר ”Imitosis“ מתוך האלבום החדש, שהוא בעצם תשובה ל ”I“, גם הוא מתוך ”weather systems“. מסובך? אולי רק הניסוח. אולי זאת סוג של חידה, מה השיר הבא שאליו הוא הוא הולך לכתוב שיר תשובה. בסוף מובטח פרס. עלי.

האלבום החדש, פחות אקלקטי מקודמיו, אך עדיין יפה ומרגש. בירד עדיין משתמש בפיציקטו על הכינור ובשריקות כנשק סודי, הקול שלו עדיין ממיס אך המילים יותר נוקבות. ביקורת קשה על אמריקה בתוך מעטה של רוך ויופי. אפילו שמו של האלבום - Armchair Apocrypha, מרמז על הנפילה הסוציאלית האמריקאית שמתרחשת בלי לצאת אפילו מהסלון.
האמת היא שרציתי לתת להורדה כמה שירים מתוך האלבום, אבל שמעתי שבירד קצת מבואס בגלל שהאלבום דלף כל כך מוקדם. לכן, אני לא אהיה כלבה ואשתף רק את השיר שהוא אישר. הרי ככלות הכל, אנחנו לא חרא של אנשים….

Andrew Bird - Heretics

הייתי חולה בשבוע וחצי האחרונים, חולה ברצינות, עם חום וצמרמורות ושיט. תמיד שאני חולה, לא בא לי לשמוע מוזיקה. החשק הזה פשוט שואף לאפס כאשר המוח שלי מתמלא נזלת. למזלי, החשק שלי לראות טלויזיה אף פעם לא נפגם ולכן העברתי את הימים הללו בבהייה בריקנות האינסופית של הוט (אין כאן שום תהייה קיומית, פשוט באמת אין מה לראות בהוט) לצד אי אלו סרטי DVD שהסתובבו לי בבית. אחד מהסרטים שראיתי בסוף המחלה הוא הסרט ”ארוחת בוקר בטיפאני“. בלילה אפוף אנטיביוטיקה וטישואים רכים עם כלבלבים כחולים שכבתי במיטה וצפיתי בפעם המי יודע כמה בעלילותיה של הולי גולייתלי קלת הדעת בניו יורק.

בצירוף מקרים מדהים(!!), בשבועיים האחרונים, הסתובב על המחשב שלי הרי-אישיו של הולי גולייתלי (שמה האמיתי) הדטרויטית. יש כאלו שיזכרו אותה מהדואט עם ג‘ק וויט שסגר את אלבומם של הוויט סטרייפ מ-2003, ”אלפנט“ ויש כאלו שהתאהבו בה מהדואט עם הגרינהורנס שהופיע בפסקול הסרט ”פרחים שבורים“ של ג‘ים ג‘רמוש. כל החבורה הזאת, מיותר לציין, פועלת באותו איזור חיוג.

הגברת גולייתלי הוציאה את ”Laugh It Up!“ בשלהי 1996. האלבום מורכב כולו מקאברים המתואמים לסגנון שלה שמושפע מגאראג‘ רוק של שנות השישים, מהסוג שגורם לך לרקוד כמו ג‘וזי כץ בסרטים של שבלול. אפשר לדמות אותה אפילו לבת המפוכחת והשפוייה שנולדה אחרי לילה מטורף בין הקראמפס והקינקס. אמנים כמו לי הייזלווד וננסי סינטרה, ווילי דיקסון ואחרים זכו לטיפולה בדיסק הזה.

כשהיא שרה בסגנון הסיקסטיזי המוקפד עם הליריקה הפשוטה ועם גיטרות הקצב, היא הכי הולי גולייתלי בעולם. אפשר לדמיין את שמלת הוינטג‘ שלה, את השיער הגבוה ואת הגיטרה הגדולה על רקע תפאורה כמעט אמתית. אבל כשהיא מבצעת שירים כמו ”don‘t lie to me“ הבלוזי של האדסון וויטקר, כל המעטפת החיצונית נושרת ממנה והיא חוזרת להיות לולה-מיי הפשוטה מהדרום, שלא רוצה שהגבר שלה ישקר לה ויבגוד בה.

זאת הגרסה שלה לרוי אורביסון:

Holly Golightly - Candy Man

הנה משהו קטן שירקיד אותם בסופ“ש הקרוב. חברי אורי ואני תמיד אמרנו ש Over and Over של הוט צ‘יפ ואללה של CSS נשמעים אותו דבר. הנה מה שקורה כשמחברים אותם. וכמו במקרה ג‘סטין, בואו נקרא לזה נסיונות בעריכת אודיו 2. מקווה שתהנו

CSS Vs. Hot Chip - Over & Alala [PopTart mix]

לפעמים אתה לא מצליח לראות דברים טובים, אפילו שהם מתחת לאף שלך. לפני בערך חודשיים, בחור מאוד נחמד מדומינו רקורדס (ארקטיק מאנקיס, דה קילס, אדֶם, סבדו, פרנץ פרדיננד, בוני פרינס בילי ועוד), שלח לי לינקים להורדה של כמה שירים של בחור בשם בנג‘י פרי (Benjy Ferree). לא ברור לי למה, אבל הורדתי אותם, שמתי אותם בתיקייה מסודרת, אבל לא הקשבתי להם. עד היום. ברגע ששמעתי את השיר הראשון תפסתי את הראש שלי חזק בשתי ידיים וצווחתי ”איך יכולתי לפספס את זה???“

עכשיו אני כל כך מכורה אליו, שזה פשוט שערורייתי. ההיסטוריה הקצרה של הבחור כוללת נסיון בפיתוח קריירת משחק בלוס אנג‘לס, כשלון גמור וחזרה הביתה בבושת פנים אל וושינגטון. קצת מוזר לי לקבל את ההגדרה של אמ“ג לבחור הזה כמתבודד אחרי ששמעתי שהוא ניסה להיות שחקן. בכל מקרה, אחרי שחזר הביתה, הפך להיות ברמן ותוך כדי עבודתו בבר, פגש את ברנדן קנטי מפוגאזי. האחרון שיכנע אותו ללכת בעקבות חלומו ולהפוך למוזיקאי ואפילו מיקסס לו את EP הבכורה, Leaving the Nest. אנשי דומינו רקורדס היקרים לקחו את ה-EP, הוסיפו לו כמה שירים נוספים וב-2006 הוציאו את אלבומו המלא, תחת אותו השם.

פרי משופע באמריקנה ישנה וטובה בסגנון מ.וורד ובוני פרינס בילי. למרות שאפשר לשמוע אצלו השפעות מקצוות אחרים כמו לו ריד ואפילו קצת סופיאן סטיבנס. הוא לוקח את הכלים הקלאסים של הז‘אנר הזה כמו כינור ומפוחית והופך אותם לקרקס קטן וכייפי. השיר המצורף, הוא אמנם דוגמא מאוד לא מייצגת של הבחור, אבל הוא אחד השירים שעשו לי את היום.

Benjy Ferree - In The Countryside

שירים נוספים תוכלו לשמוע בעמוד המייספיס שלו

השבוע נתקלתי בסט מעולה ששודר לפני כשנתיים במסגרת התוכנית ”סוליד סטיל“ בקול הקמפוס. הסט שילב קטעי רוקנ‘רול, Fאנק, ג‘אז ואלקטרוניקה קלה (החל מסטריאולב ועד זאפה וג‘יימס בראון) ומיקסס ביניהם בצורה מאוד מדוייקת. הופעתי לגלות בסוף השעה, שאת הסט ערכו ומיקססו חברי להקת The Bees הבריטים. מי ידע שהם בכלל כאלו?

The bees, או בשמם היותר מדויק Band Of Bees מוכרים לכל שומע 88FM ממוצע. הם משלבים יסודות של רוק פסיכדלי כמו של Love, קלילות כמו של הקינקס, מילים מעופפות כמו של דונובן ואווירת סיקסטיז-סבנטיז מאוד חזקה. לתיבול כל אלו, הם חוטאים מדי פעם במקצבי Fאנק שהופכים את העסק הזה למיש-מש שמח במיוחד.

אלבומם הקודם, Free the Bees שיצא ב-2004 היה אחד מאלבומי יום השישי שלי. בחורף וגם בקיץ, לפני שהייתי צריכה לעבוד ביום הזה, הייתי מסתובבת מאושרת ברחבי הדירה שלי, שומעת אלבומים, עושה כביסה, קוראת עיתונים ומקנחת באמבטיה. האלבום הנ“ל תפס חלק גדול מהפלייליסט שלי באותם הימים.

האלבום החדש שלהם יקרא Octopus (אולי מחווה לשיר של סיד בארט ז“ל?) וייצא לחנויות בשלהי מרץ. רוח הסיקסטיז שורה על האלבום הזה באופן חזק ביותר, אבל אפשר למצוא בו גם קצת רגאיי (אבל לא כמו מה שאתם חושבים) וגם פולק בפורטוגזית.

זאת עבודה קשה ומלוכלכת לבחור שיר אחד מתוך אלבום שמשאיר עליך רושם ראשוני כל כך טוב, לכן פתרתי את הבעיה הזאת בכך שאני נותנת לכם את השיר הראשון בדיסק. עצה שלי: תרופה מצויינת לסובלים מצינון קשה, כמוני. ~אפצ‘י~

The Bees - Who Cares What The Question Is?