אורי החתיך שיגר לי סרטון של אנדרו בירד, שהתארח בתוכנית ילדים אמריקאית בתור ד“ר סטרינגז, הרופא שיכול לתקן כל כלי נגינה בעל מיתרים. על הדרך הוא גם כתב לתוכנית שיר מקסים.
תראו את הסרטון והחיים שלכם יהיו שלמים שוב.
ואם אני כבר שוב בענייני אנדרו בירד, הקורא אביב גם תרם לינק להופעה מאוד מוצלחת שלו.
אני אוהבת את קרן אן. יש בה משהו שקשה לשים עליו את האצבע. אולי זה הניגוד בין הישראליות לקוסמופוליטיות שהיא משדרת, אולי זאת הדרך השקטה שהיא מדברת, אולי זאת המוזיקה שהתחילה כשאנסון ועברה לאמריקנה לצד צרפתיוּת עדכנית, אולי בגלל שהיא לא מאיימת. אם היא פוגשת מעריצים ברחוב היא בטח מתיישבת איתם לקפה קטן.
בסוף אפריל הולך לצאת אלבומה החמישי חסר השם וחסר הצרפתית. אז מה חדש איתה? קצת כואב לי להגיד את זה, אבל באלבום החדש יש כמה שירים שהיו יכולים להיות מושרים בכיף על ידי זמרות פופ, אההה, בואו נקרא להם ”איכותיות“ כמו נטשה בדינגפילד או קייטי טאנסטיל. מהצד השני, יש באלבום כמה שירים שגורמים לי לאהוב אותה יותר כל פעם מחדש. שירים בהם היא לא נופלת לתהומות שבלוניים של שירים שקטים ו“מפנקים“ שיכולים להתאים לכל זמרת דמיקולו עם קול מלחשש. שירים בהם שומעים את האבות והאמהות המוזיקליים מהם היא ניזונה לפני ובמהלך העבודה על האלבום.
אפשר להגיד שאני טיפה מאוכזבת מהאלבום החדש, אבל מי יודע, ככל שיתקרב מועד הוצאתו האמיתי, אולי אוהב אותו יותר ואקח בחזרה את מה שאמרתי מקודם. עד אז, הנה השיר שהכי אהבתי בינתיים.
Keren Ann - It Ain‘t No Crime
סצנת המוזיקה בפילדלפיה התקדמה בשנים האחרונות כברת דרך מאז ש- Hall and Oats היו היצוא המצטיין של העיר. נכון, גם וויל סמית‘ מפילדלפיה אבל למי באמת אכפת? סצנת המוזיקה האלטרנטיבית פורחת שם רק בשנים האחרונות. בין הלהקות הבולטות ניתן למצוא את הקפיטול יירז והספינטו בנד אבל לא חסרות שם להקות לא מוכרות מצויינות, כמו שהוכיח האוסף ”Tale of the City: A Philadelphia Compilation“ אותו ערך שי הלפרין מהקפיטול יירז ויצא בדיוק לפני שנה, בתחילת 2006. בין הלהקות שהיו אציין את The Teeth החמודים, National Eye וגם את Dr. Dog שעליהם ארצה להרחיב היום. כל הלהקות הנ“ל אגב, שייכות לייבל Park The Van שהתחיל בניו אורלינס ונשטף (תרתי משמע) לפילדלפיה.
ד“ר כלב עושים סוג של אינדי-פופ שמערבב הרמוניות מתוקות של שנות השישים עם הפקת לאו-פיי מרושרשת. אפשר להשוות את הסאונד שלהם לגיידד ביי וויסס ואת סגנון המוזיקה שלהם להשפעות ביץ‘ בויזיות. אם אשתמש בדוגמא יותר עדכנית אז הם הגרסה היותר מתונה של האפלס אין סטריאו. ממש בעוד כמה שבועות הולך לצאת האלבום הרביעי שלהם “ We All Belong“ שהולך להשלים את המהלך של האלבום הקודם שלהם ולמקם אותם במקום יותר מרכזי בסצינת האינדי האמריקאית. מאחר ולא מצאתי את האלבום החדש בשום מקום (עבודה טובה בלהסתיר אותו, חבר‘ה. מזל שהשינס ואנדרו בירד לא מכירים אותכם), אני נותנת לכם שיר להורדה מתוך ה-EP המצויין שלהם ”Takers and Leavers“ שיצא לפני חצי שנה כחימום לקראת האלבום המתקרב.
Dr. Dog - I‘ve Just Got to Tell You
ועוד משהו קטן, בזמן שחיפשתי את האלבום השלם ברשת, נתקלתי באוסף כפול ונחמד של ניו-פולק שכולל אותם וגם את Tuung, אסיד קז‘ואלס (הסופר פרי אנימלס מינוס הסולן גריף ריס), ושתי בניאן, אנימל קולקטיב, אספרס, סופיאן סטיבנס ועוד כמה דברים טעימים. הבחור שעשה את האוסף כתב ”כולכם מכירים את דבנדרה ואת סופיאן. אז הנה האחרים“. אז באופן חד פעמי, הנה פינת מאותגרי סולסיק קטנה: דיסק אחד ; דיסק שני.
אין לי מצברוח. נראה לי שהולכים לפטר אותי מהעבודה על טעות שאני בטוחה באלף אחוזים שלא גרמתי לה. אני מסתובבת כבר מהבוקר בפרצוף ארוך ומרגישה קצת כמו אחת שהחבר שלה זרק אותה. באופן משעשע מתחשק לי לשמוע את ”קשה בלעדיך“ של שרון ליפשיץ ולהסחף למחוזות שמאלץ שהשתיקה יפה להם.
בסוג של צירוף מקרים, גיא פרסם היום בבוקר בווינט את פסטיבל אלבומי הדיכאון שלו. קאט פאוור, סמוג, ניק דרייק, אליוט סמית‘, ארקייד פייר ועוד קיטונות של דיכאון בפורמט אודיו. למרות שכמו כמה מהטוקבקיסטים, גם אני הייתי רוצה לראות שם את ”ברלין“ של לו ריד, דווקא עולה לי שיר ספציפי לראש כשאני חושבת על מה הייתי רוצה לשמוע עכשיו (חוץ מכמובן, שרון ליפשיץ). משום מה, דווקא שירי דכאון על אהבה מתאימים לי בכל מצב של דכאון - מהחיים, מהלימודים וכמו עכשיו, מהעבודה.
Elliott Smith - Waltz #2 (XO)
