הפוסט הזה היה אמור להיות מוקדש ליורוס צ‘יילדס, הסולן של ”גורקי זייגוטיק מינצי“, אך כרגע נודע לי שורוניקה מארס עלולה להיות מבוטלת. מעולם לא הזלתי דמעה כאשר שמעתי על ביטול של סדרה, אבל כנראה שורוניקה ואני קשורות בנפש, או לפחות בכישורים הבלשיים. צערי הוא כה עמוק, שאפילו הורי צחקו עליי רק קצת והבינו לליבי. כרגע קיימת אופציה לעונה רביעית, אבל הדיון הסופי בדבר יתקיים רק ב-14 במאי. קריסטין מערוץ E! שידועה בטעמה הטלויזיוני המשובח ובנטייתה לנסות ולהציל סדרות מבוטלות (ר‘ אנג‘ל) עוקבת אחרי העניין.

שירי דיכאון סתם יהיו קלישאתיים במקרה זה ואפילו מוגזמים.

סתם בשביל הכיף, הנה השיר של הדנדי וורהולז בגרסה המקורית (ולא המקולקלת של העונה השלישית)

The Dandy Warhols - We Used to Be Friends

:(

אני חייבת להודות שאת אלבומו של פיון ריגן (פ‘ רפה), ”The End of History“ הורדתי רק בגלל השם של הזמר. האם הוא קשור לפיונה אפל? האם הוא ההשראה לאלבומה ”כאשר הפּיון…“ הידוע יותר כאלבום האדום? ומי לעזאזל קורא לבן שלו פיון?? זה כמו לקרוא לבן שלך רג‘ין או סווטלן. שאלות שאלות שאלות. יכול להיות שבאירלנד מולדתו זה שם פופולארי.

ריגן הוא סינגר-סונגרייטר קלאסי. גיטרה אקוסטית, קצת כלי מיתר מדי פעם או לחילופין תופים רכים, השפעות ברורות של ניק דרייק וברט יאנש (או ג‘אנש. מתברר שזה אופנתי עכשיו לקרוא לו ג‘אנש), קול נעים ורך ודואטים עם עצמו. מבחינות רבות הוא מזכיר את חברו למולדת הישנה דמיאן רייס, אבל ריגן שומר על פאסון פחות יבבני. ככל ששומעים אותו יותר, כך מבינים שהקול שלו הוא אחד האלמנטים החזקים ביותר באלבום. הרכות המדהימה של קולו לצד האמיתיוּת שיוצאת ממנו (והקלישאתיוּת שיוצאת ממני) גורמים לשומע להתאהב בו אפילו בלי לשים לב למוזיקה. החדשות הטובות הן שהמוזיקה גם היא לא רעה בכלל, כמעט כולה. האלבום חוטא מדי פעם בחטא השעמום הקל, אבל באופן כללי, כדאי לשים לב לבחור הזה.

Fionn Regan - Put A Penny In The Slot

איי איי איי, התגעגעתי. באמת. רציתי נורא לכתוב עוד ולעדכן, אבל נכנסתי לאטרף של עבודה ונפלתי לתהום הנשייה האישית. השבועיים וקצת האחרונים היו בליל של מבחנים, משמרות בעבודה, עבודה נוספת מהבית ומחלה שלא עזבה אותי. לא ראיתי את חבריי בערך חודש (מזל שפברואר זה חודש קצר), לא יצאתי ולא שתיתי (אנטיביוטיקה) וכמעט שלא ראיתי אפילו טלוויזיה, גוועלד. מזל שלעבודה מאומצת מהבית יש פלוסים משלה ולפחות שמעתי המון מוזיקה. אז הנה חזרתי, מקווה שהתגעגעתם גם אתם.

אחד הדברים ששמעתי כמעט נון סטופ בשבועיים האחרונים, הוא האלבום המעולה ”Back To Black“ של איימי ווינהאוס. גיא טחן לי עליה במשך המון זמן ורק לא מזמן טרחתי לשמוע את הגברת. בגדול ווינהאוס נופלת לקטגוריה של ה-R&B, אבל הקול הענק שלה והסאונד המוטאוני שלה הופכים אותה לפצצת סול מדבקת. אחד הדברים המפתיעים בקשר אליה הוא שהיא אמנם נשמעת כמו זמרת שחורה ענקית בת 40, אבל היא בעצם פריחולה בריטית יהודייה, עם טעם רע בבגדים. ווינהאוס היא חלק מגדל ניו-סול גדול שבראשו עומדים צעירים בריטים לבנים עם קול שחור כמו אליס ראסל וג‘יימי לידל.

לפני שנגיע למוזיקה שלה, רציתי להתעכב לרגע על המראה שלה. אם באלבום הראשון שלה, ”Frank“ שיצא ב-2003, היא היתה סתם מישהי שאוהבת מחשופים, איפור כבד ולבוש צמוד כאחרונת הפרחות של יד חרוצים, באלבום החדש היא לקחה את הכל דרגה אחת למעלה. קעקועים מוגזמים על כל הפלג העליון, פירסינג מכוער מעל השפה שהבריטיות כל-כך אוהבות ונראה כמו שומה, איפור שחור משוח לצדדים שיער ושמלות סיקסטיז קטנטנות. אמנם היא אימצה את מראה השמלה והשיער של כוכבות מוטאון, אבל למעשה היא נראית כמו מורטישה אדאמס שיצאה משליטה. אם הפּיפטס לקחו את מראה הרטרו והפכו אותו למעין תלבושת אחידה תמימה, ווינהאוס לקחה את אותן תלבושות והפכה אותן לזנותיות.

אם נתעלם מכל הנ“ל, נשארנו רק עם המוזיקה המדבקת שלה. שירים על התמכרויות, יחסים, סטוצים, התעלקות על החומר שלה, בדידות והרבה אלכוהול מסביב. כל אלו עטופים בחטיבת קצב מצויינת הכוללת גם כלי נשיפה וזמרי רקע הנותנים אלבום שנשמע כאילו נגזר מלפני חמישים שנה עם תוספות סאונד מודרניות ומילים בוטות. השיר המצורף הוא אמנם רמיקס, אבל כייפי לא פחות מהמקור.

Amy Winehouse - you know im no good (skeewiff remix)