אלוהים אדירים. השביתה נגמרת מחר ואני חסרת אונים. כל העבודות שהייתי צריכה להגיש ולא הגשתי בגלל השביתה הצטברו לגוש אחד ענק של בלעעע גדול ומכוער. כור ההיתוך הישראלי מול המדיה מתערבבים לי עם הריחוק האסטתי של ווס אנדרסון ועם תקנון האתיקה מול הפרסומות של פוקס. ובמקום לשבת כמו בנאדם ולסיים עם כל העניין הזה, אני עומדת על הדשא בבית של ההורים שלי ומנסה להעיף עפיפון.
את העפיפון מצאתי במקרה במחסן. בתוך סל קניות ישן של סבתא שלי שחמדתי לעצמי. שכחתי בעצם מהעפיפון הזה. הוא היה שלי בתקופה שגרנו בהרצליה ואבא שלי ואני היינו הולכים כל שבת לים. הוא מניילון ויש עליו ציור מכוער של דרקון. בכל מקרה הרכבתי אותו מחדש והתרוצצתי כל אחה“צ בגינה בנסיון להעלות אותו לשמיים. הצלחה היסטרית לא נרשמה, למרות שלרגעים קצרים הוא הצליח להתרומם ואז דאה אלי במהירות ונתקע לי בצלעות.
כל הזמן הזה קפצו לי לראש The Free Design. הלהקה הזאת היתה קיימת בין סוף שנות השישים עד אמצע שנות השבעים. שמו של אלבום הבכורה שלהם שיצא בשנת 1967, נקרא ”Kites Are Fun“. בכלל לא הכרתי אותם עד לפני שנתיים, כאשר הם זכו לאלבום מחווה שנקרא ”The Now Sound Redesigned“. האלבום הכיל עיבודים חדשים ממוקססים, או קאברים לשירים שלהם, שאותם עשו אמנים כמו קיד קואלה, הסופר פרי אנימלס, סטריאולב ומאדליב.
בכל מקרה, דווקא לא שיר הנושא מתוך האלבום נדבק לי לראש, אלא השיר המצורף. השמיעה על אחריותכם בלבד (הוא נדבק יותר חזק מטורו).
מה קורה כשזמרת רוסיה חובבת מוזיקה צוענית,קברטים וניו-וויב פוגשת גיטריסט אמריקאי בעל חיבה מוגזמת לרוק אלטרנטיבי בכלל ופאוור פופ בפרט? סיפור אהבה בלתי אפשרי אם תשאלו אותי, שמעורבים בו גם סופר דרומי צעיר ובעל חלומות, הפרעות דו-קוטביות וזכרונות ממחנה הריכוז. יכול להיות שזה הדמיון המפותח שלי, או בגלל שראיתי אתמול לראשונה את ”בחירתה של סופי“ שהיה ארוך יותר מהשואה. אבל אף אחד לא שאל אותי.
”Persephone’s Bees“ הוקמה בשלהי שנות התשעים כאשר אנג‘לינה מויסוב, עולה יחסית טריה מרוסיה התחילה לנגן עם הגיטריסט טום איירס. השניים צרפו אליהם גם באס תופים והחלו לנגן בכל מקום והזדמנות. ב-2002 הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם במימון עצמי, שהיה מועמד לתואר ’אלבום הבכורה הטוב ביותר‘ בפרסי המוזיקה של קליפורניה (לכל דבר הם חייבים לעשות טקס פרסים האמריקאים האלה) באותה השנה.
בסוף השנה שעברה, האלבום ”Notes From The Underworld“ יצא בחברת תקליטים גדולה (קולומביה) ואפילו הלהקה מחשיבה אותו כאלבום הראשון שלה, מאחר והוא מכיל הרבה קטעים מהאלבום שיצא ב-2002. שם הלהקה לקוח אגב, מתוך פואמה של משורר רוסי בשם אוסיפּ מנדלסטם (Osip Mandelstam) ומעלה לי דווקא קונוטציות של להקת גות‘ (כאן אמור להיות קישור לפרק של סאות‘ פארק. נקווה שזה עובד).
לעיתים הם נשמעים כמו הפיירי פרנסס, לעיתים כמו הניו פורנוגרפרס ולעיתים אפילו כמו ה B-52’s. אבל בכל מקרה, המבטא הרוסי של מויסוב עולה על הכל, ובמקום להפריע (כמו שזה עושה הרבה פעמים לזמרים ישראלים ששרים באנגלית) הוא דווקא נותן טוויסט לשירים והופך אותם לקצת יותר מיוחדים. אולי אפילו מיוחדג‘ים.
Persephone’s Bees - Paper Plane
לשם הדוגמא, הבאתי כאן שיר יותר כסחיסטי ופאוור פופי. תכנסו למייספייס שלהם ותדגמו גם את ”City Of Love“. לא תתחרטו!
לזלי פייסט הנהדרת תמיד נחשבה בעיני כאיזי ליסטנינג של עולם האלטרנטיב. למרות ש- ”Let It Die“ מ-2004 היה אלבום מושלם בעיני, תמיד היא היתה אצלי על הקצה של…“הופס אני בגלגלצ“. ראיה לכך אפשר למצוא בטחינה הבלתי פוסקת של 88FM את שירה ”One Evening“ שהוא ה-שיר אמצע הדרך באלבום הזה, ואת שילוב השיר ”Mushaboom“ בפסרומת ללקוסט.
מהצד השני, אפשר למצוא את החיבוק האלטרנטיבי שפייסט זוכה לו. אותו ”Mushaboom“ זכה לקבל קאבר מידי ברייט אייז (טוב, זה שיר אדיר) ופייסט עצמה עבדה בעבר עם פיצ‘ז, הברוקן סושיאל סין, אפוסל אוף האסל, גונזלס, מוֹקי ושאר הג‘מעה של קנדה.
אוהד מ‘האייפוד רעב‘ הגדיר בצורה נכונה את האלבום הזה ”אלבום בית קפה אופטימי“ ואני אוסיף ואומר, אף ”אלבום ערב שקט בבית“. עכשיו היא חוזרת באלבום חדש (אם לא נספור את אלבום ההשלמות והרמיקסים ”Open Season“ שיצא לה בשנה שעברה). ”The Reminder“ כבר שוכב במחסני ההוצאה ומחכה לצאת בסוף החודש הזה. אבל בניגוד לאוהד שלא התאכזב בכלל מהאלבום החדש, אני התאכזבתי, בואו נגיד קמעה.
ההבדל בין השירים החזקים באלבום לשירים האחרים הוא הבדל בין שמיים וארץ. כאמא ל-13 שלא הסכימה לעבור דילול עוברי, כך נשמע האלבום החדש. אבל כשהשירים חזקים, הם שווים הכל. ”my moon my man“ הוא המשך ישיר לאלבום הקודם, ”sea lion woman“ הוא שיר ההתכתבות של פייסט לנינה סימון (ולשיר שלה ”See-Line Woman“), השיר ”i feel it all“ הוא שיר אופטימי עם מילים עצובות ו- ”one two three four“ מוכיח שפייסט היתה צריכה להִוולד בתור מלכת דיסקו. הוכחות נוספות לכך אפשר למצוא בקאבר שהיא עשתה לבי-ג‘יז באלבום הקודם ובקליפ הזה.
כנראה שלהסתגר באחוזות זאת האופנה עכשיו (ר‘ מקרה הארקייד פייר). פייסט הסתגרה באחוזה בת 200 שנה בפאתי פריז עם הלהקה שלה, והזמינה גם את מוֹקי ואת ג‘יימי לידל, ילד הפלא של הסול הבריטי הלבן, לבוא לעזור לה. גונזלס הגאון נשאר בתפקיד המפיק וזה מה שיצא. האמת היא, שתכננתי לכתוב את הפוסט הזה כמה ימים לפני שידעתי על קיומו של קליפ לשיר שתכננתי לתת להורדה. אבל כמו שחבר שלי איתי אומר, פאק איט.
צריך להיות חרש, עיוור ותתרן כדי לא לדעת שמארק רונסון הוא תפוח האדמה הלוהט של הזמן האחרון. אותו רונסון זה הבחור שאחראי לגרסה של הפ‘אנקית של Just באלבום המחווה לרדיוהד, לגרסה של Toxic שרצה בחודשים האחרונים באתרי שיתוף הקבצים, לסאונד של איימי ווינהאוס (~לבבות~) באלבום החדש וגם מתברר (תודה לגיא) שהוא אחראי לקאמבק של ניקה קוסטה מלפני כמה שנים.
אז סוף סוף הצלחתי להניח את ידי המלוכלכות (באמת, עזרתי לאבא שלי לדשן את הגינה לפני חצי שעה) על האלבום השלם של רונסון שנקרא Version ויוצא בעוד בדיוק עשרה ימים אל חנויות התקליטים. רציתי לכתוב שממזמן לא נהנתי כל כך מאלבום, אבל זה יהיה שקר. אני פשוט נורא נהנית מכל דבר בזמן האחרון, במיוחד מהערמה הענקית של התקליטים שקיבלתי מחבר של אבא שלי. אלבומי הפיקנטריה שנצאים שם עולים על כל דמיון… בכל מקרה, בחזרה לרונסון. אז זה לא נכון שמזמן לא נהנתי ככה מאלבום (כי כבר סגרנו על כך שאני נהנית מכל דבר בזמן האחרון), אבל הוא גרם לי לצרוב מיד את הקבצים על דיסק ולהפיץ את הצלילים בכל רחבי הבית והאוטו.
לרונסון יש את הכשרון לקחת שיר מוכר ולהפוך אותו למשהו חדש לחלוטין וזאת הסיבה בדיוק שהקאברים שלו פשוט טובים ולא נמאסים מהר. האלבום מכיל גרסאות לשירים של בריטני, לסמית‘ס, לקולדפליי (קאבר מעולה שאותו מבצעת חטיבת כלי נשיפה), לקייזר צ‘יפס (איך כותבים את זה לעזאזל כדי שזה לא יראה כמו שם של מאכל?) וגם למקסימו פארק ולקסביאן שמבצעים לעצמם את הקאבר. באלבום משתתפים בין היתר לילי אלן, פאנטום פלאנט ורובי וויליאמס. חוץ מכל אלה, לדעתי ללא ספק עולה על כולם הגרסה של איימי ווינהאוס לוואלרי של הזוטונס במקור, שיר שתמיד היה בעל פוטנציאל גדול, אבל בעל ביצוע קלוקל. הצדק ההיסטורי נעשה בעזרת הווינהאוס כנראה.
האמת, שלשמוע את אלאניס מוריסט עושה את ”מיי האמפס“ זה די מצחיק כשחושבים על זה. לפחות רואים שלבחורה יש הומור עצמי. וזה גם הקליף הראשון שלה בחמש שנים האחרונות שבו לא משחק כריס מרטין (לא הזמר, אלא דילן מהילסייד, זוכרים?). כנראה שזה קשור לעובדה שהיא נפרדה מראיין ריינדולס השווה שגם שיחק בהילסייד בילדותו ושלושתם היו חברים מאוד טובים, והופס אני גולשת פה לבלוג רכילות. בכל מקרה, כנראה שזה הנסיון של מוריסט לזכות קצת באהדת הציבור, או לפחות באהדת ציבור הבלוגרים אחרי שנים של פאתטיות.
קבצי המוזיקה המשותפים פה ניתנים לשם הערכה והפצה בלבד, ומוסרים מהשרת שלנו תוך מקסימום 30 יום. נכבד מיד כל בקשה של אמנים או נציגיהם להסיר שירים שלהם מהאתר.
