כשקיבלתי לראשונה את הלינק להורדת האלבום החדש של סטיבן מלקמוס, רצתי כאחוזת אמוק אל המקלדת במטרה לכתוב עליו. לאחר מחשבה קצרה, החלטתי שבגלל שזה אלבום שכל כך חשוב בשבילי, אני אתן לו שבוע וקצת כדי לגבש עליו דעה. אז הנה הדעה המושכלת שלי: האלבום הזה כל כך טוב, שאני רוצה לעשות לאלבום הזה ילדים. לא למלקמוס (גם הילדים שלו יגיעו ממני יום אחד), אלא לאלבום עצמו. אני יודעת, זה קצת לא הגיוני ומסובך מבחינה פיזיולוגית, אבל עדיין, האלבום ואני גואינג טו גט אין און.

ינואר עוד לא נגמר, והנה כבר גיליתי את אחד מאלבומי השנה שלי. האמת שהאלבום הזה הולך לצאת בצורה רשמית רק באמצע מרץ, אבל הוא הודלף לרשת כבר לפני עשרה ימים. אז בשלהי ינואר אני כבר מכריזה על אלבום שנה? קשה לקרוא לזה תגלית מרעישה, מאחר וכל גרעפס שמלקמוס יקליט בעתיד גם יזכה אצלי למעמד מיתולוגי. עד כדי כך אני אוהבת אותו.

Real Emotional Trash (ככה קוראים לאלבום, אגב) הוא אלבום הסולו הרביעי של מלקמוס לאחר פירוק פייבמנט. את המילניום הקודם הוא סגר עם הלהקה הקודמת, ואת החדש פתח כסוליסט, בערך. The Jicks, להקת הליווי המסורתית שלו, נכנסה גם כאן לטייטל האלבום (כמו בריליס שלהם מ-2003, Pig Lib). הג‘יקס קיימים מאז שמלקמוס מסתובב כסולן בעולם המוזיקה. הם נשארים נאמנים לו ובעצם נמצאים בתוך היישות המוזיקלית שנקראת ”סטיבן מלקמוס“. כהרכב הם שומרים על יציבות מסויימת, חוץ מהעובדה שהמתופף שלהם עזב כדי להצטרף לדצמבריסטים (גם הם, כמו הג‘יקס ומלקמוס מפורטלנד). את המתופף הגולה החליפה ג‘נט וייס, המתופפת של סליטר-קיני ז“ל (ולא הדמות של סוזן סרנדון ממופע הקולנוע של רוקי. מעניין אם צועקים לה ’סלאט!‘ בכל פעם שמזכירים את שמה).

באלבום האמת היא אין יותר מדי דברים חדשים. מלקמוס עדיין שר את המלודיה של השיר יחד עם הגיטרה, הוא עדיין ציני ושר משפטים לא קוהרנטים על ”העולם הוא הצדפה שלך“ ו“Dragonfly Pie“. מהצד השני, הוא נשמע כאילו הוא מאוד מאוד נהנה לעשות ג‘אם סשן מאוד ארוך עם חבריו ללהקה. השירים נמתחים כאן על פני חמש-שש דקות האחד, ויש גם שיר שאורכו עשר דקות. כל מיני רעיונות שהוא השתעשע איתם בקטנה באלבומים הקודמים שלו, קיבלו ביצוע יותר ממשי באלבום הזה, כמו התחרעות טוטאלית על הגיטרות ושינוי מקצבים באמצע השיר (זה קרה אצלו גם בעבר). זה כמעט נראה שמלקמוס מודע לרמת הפולחן שיש סביבו ולקבלות שלו כיוצר מוזיקאי, שהוא פשוט עשה מה שהוא רוצה באלבום הזה. ובצדק.

קיבלתי קצת פראנויה בזמן האחרון מהווב שריף (וגם מהדמות של חאבייר בארדם ב“ארץ קשוחה“, אבל זה לא קשור) אז הפעם תוכלו לשמוע את שני הדברים הללו:

1. השיר בולטימור שניתן להורדה באתר של מאטאדור, חברת התקליטים הוותיקה של מלקמוס עוד מיימי פייבמנט.

2. השיר Hopscotch Wille, שיהיה להשמע בלבד הפעם.

לסיום, הנה אנקדוטה קטנה על מלקמוס. את כל שירי דילן בסרט ”אני לא שם“ אותם שרה קייט בלאנשט, זה בעצם הוא שר.

ג‘ונו זה סרט שאני ממש רוצה לראות. קומדיית אינדי קטנה (הלו סאנדאנס) על ג‘ונו, נערה מתבגרת (אלן פייג‘) שנכנסת להריון מחברה ללימודים (מייקל סרה, ג‘ורג‘ מייקל בלות‘ מ‘משפחה בהפרעה‘, שלבוש רוב הסרט במכנסיים קצרים מדי). במקום לעשות הפלה, היא מוצאת זוג בורגני מושלם (ג‘ניפר גארנר וג‘ייסון בייטמן, גם הוא מ‘משפחה בהפרעה‘) שמעוניין לאמץ את התינוק. כמובן שג‘ונו היא לא נערה רגילה לגילה, אלא חכמה יותר מהרגיל, צינית ובעלת זווית ראיה מבוגרת מדי. כיאה לסרט אינדי מדובר, הוא מתהדר בפסקול לא פחות אינדי ומציב את במאי הסרט, ג‘ייסון רייטמן (‘תודה שעישנתם‘) בשורה אחת עם יוצרים היפסטרים בעלי טעם מוזיקלי תואם, כמו סופיה קופולה, זאק בראף ודומיהם.

רייטמן שיבץ בחלקו הארי של הפסקול שירים של קימיה דוסון, לשעבר מהמולדי פיצ‘ס (היי, רק אתמול הזכרתי אותם!), Antsy Pants (הרכב של ילדים שדוסון חברה בו) וגם שיר אחד של הפיצ‘ס בעצמם, כך שהאווירה האנטי-פולקית בהחלט מרחפת מעל. בראיון שקראתי איתו, הוא אמר שהרעיון של המולדי פיצ‘ס בא מהשחקנית אלן פייג‘. כששאל אותה לאיזה מוזיקה היא חושבת שג‘ונו מאזינה, זאת הלהקה שהיא ציינה. לדעתי הדבר הזה פוגע קצת באמינות הדמות, כי עם טעם כזה במוזיקה וחכמת חיים כמו שיש לדמות, אני לא מבינה איך הסרט הזה יכול להיות כל כך אנטי-הפלתי ושמרן. אבל זאת רק אני. בנוסף, אפשר למצוא בפסקול את בל אנד סבסטיאן עם שני שירים, באדי הולי, הקינקס, הוולווט אנדרגראונד וגם שלושה קאברים מופלאים: קאט פאוור עם Sea Of Love (כל הפוסטים מהשבוע מתחברים אחד לשני, וזה במקרה לגמרי), סוניק יות‘ עם הקאבר המושלם שלהם ל-Superstar, במקור של הקרפנטרס והדובדבן שבקצפת, קאבר קטן ויפה של שני השחקנים הצעירים סרה ופייג‘, ל-Anyone Else But You של המולדי פיצ‘ס.

פה אפשר לשמוע אותו ככה סתם. ופה אפשר להוריד אותו.

בימים האחרונים, מאז שישראל נכנסה להילוך גבוה לקראת ביקורו של הוד מעלתו ז‘ורז‘ בוש, תקוע לי אדם גרין בראש. יוצא לי לחשוב עליו הרבה בזמן האחרון - אני קצת מקשיבה לתקליטים ישנים שלו ותוהה לעצמי למה אנשים לא אוהבים אותו. כולם אומרים שהאלבומים האחרונים שלו לא משתווים לראשונים, שהוא פופוליסטי, שטחי, דבילי ובכלל, הוא לא ישחזר את ימי המולדי פיצ‘ס. ואני אומרת: למה?? למה תמיד חייבים להיות רציניים ועמוקים? אדם גרין (ובמיוחד Gemstones מ-2005) תמיד מעלים בי חיוך. קול בריטון, נעימות אמצע הדרך-אמריקאיות עם טוויסט וניימדרופינג מטורף עושים לי את זה כנראה.

את השיר הזה אני מקדישה לדאבליו בוש: Adam Green - Choke On A Cock [להורדה].

ואם כבר ניימדרופינג, גם ג‘וני דפ מוזכר בשיר הזה. והנה החודש הוא מופיע על שער הרולינג סטון (תמונה, יאם) וגם מתראיין.

הו קאט פאוור. קולך קטיפתי , שיערך מבריק ורך ותנועותיך חלקלקות כמו צלופח חשמלי. אם הייתי אדם סנדלר, הייתי ממלמלת ”הווו, שון מארשל“ משל הייתה ורוניקה ווהן ב‘בילי מדיסון‘. אבל אם הייתי אדם סנדלר הייתי גם רודפת אחרי פינגווין ענק עם עגלת גולף.

איזו דרך מעולה להתחיל את 2008 עם אלבום חדש (שמיני במספר) של קאט פאוור באוזניים. לכל מי שתוהה למה אני קוראת לה שון מארשל ולא שאן, או צ‘אן, קבלו את המילה של גיא חג‘ג‘ על כך. הוא נשבע שקוראים לה שון. ואם הוא נשבע אז אני מאמינה. לאלבום החדש קוראים Jukebox וחוץ משיר אחד בו, שנכתב על ידי מארשל, האלבום ממלא את ייעוד הכותרת שלו: קאברים לשירים שהיא נהנית לשמוע. אם כל זה נשמע לכם מוכר, אז האלבום הזה בנוי על אותו הקונספט של The Covers Record מ-2000. מעניין למה היא לא קראה לו The Covers Record II?

העניין עם מארשל שהיא פשוט מהפנטת. גם הקול והאישיות המעושנת שלה יכולים לעצור את התנועה וגם האינטרפרטציה שלה לשירים לוקחת את אומנות הקאבר דרגה אחת למעלה. אז מה היא שרה באלבום הזה? בין היתר, בוב דילן (לא את אותו השיר שהיא שרה בפסקול הסרט ’אני לא שם‘), ג‘יימס בראון, בילי הולידיי, האנק וויליאמס וג‘ניס ג‘ופלין. במקור היו אמורים להיות באלבום עוד שני שירים - קאבר ל-Blue של ג‘וני מיטשל ועוד שיר חדש של מארשל, אבל לבקשת הלייבל שלה (מאטאדור), שני השירים הוסרו. אגב, הנה הזדמנות טובה לספר לכם על המאטאבלוג - הבלוג של מאטאדור בו אפשר להתעדכן בעניינים השוטפים של הלייבל (אני מתעדכנת שם מה עושה אהובי סטיבן מלקמוס בימים אלו. עובד על אלבום חדש אם זה מעניין מישהו), להוריד בצורה חוקית אמפישלושים שהם משחררים, ואפילו לראות מה הם אכלו בצהריים (בחיי!)

לכל מי שצריך עוד קצת שכנוע בנוגע לבחורה, הנה ביצוע בהופעה חיה אצל ג‘ולס הולנד לשיר הנושא מאלבומה מלפני שנתיים, The Greatest. שם על הבמה, ברגלים יחפות ובנונשלאנטיות מדהימה היא מדביקה אותך למסך שלוש ומשהו הדקות הקצרצרות של השיר.

כאן תוכלו לשמוע מה היא עשתה ל‘ניו יורק ניו יורק‘ של פרנק סינטרה [להורדה].