[כותב אורח: גיאחה]

כמה שנים אני כבר שומע מוזיקה? שומע ממש, כלומר הולך וקונה אלבומים, קורא את התודות בחוברת, מקשיב למילים, מחפש ברעבתנות עוד ועוד צלילים וקולות שייכנסו לי לבטן? לא מעט, האמת.
ובכל השנים האלה, עד כמה שזה מפתיע, התאהבתי די מעט פעמים. במוזיקה, אני מתכוון, באמנים. מעטים האמנים שתוך פגישה מהירה סיחררו אותי על מקומי, הותירו אותי חסר נשימה, נכנסו לי מתחת לעור ונשארו שם עד היום. וגם היום אני מחפש בתאווה בלתי מסופקת עוד ועוד פיסות סאונד שלהם, וכשאני שומע על אלבום חדש שלהם אני מתרגש כמו נער מאוהב שאהובתו חזרה מטיול ארוך בחו“ל ועכשיו הוא יכול סוף סוף לפגוש אותה שוב, להריח את השיער שלה מקרוב ולהפגיש את הגעגועים והזכרונות עם המציאות החדשה, זו שבאה עם משב רוח קל של חשש לאכזבה.

ליסה ג‘רמנו לא מאכזבת אותי אף פעם.  האלבומים שלה קטנים, אישיים ולחששניים, וכשמקשיבים להם בצורה שטחית הם עלולים להישמע משעממים, דומים מדי. אבל את זה אפשר להגיד גם על ניק דרייק, או אליוט סמית‘. וכמו שני הענקים האלה, גם ג‘רמנו יודעת להתיך תכנים אישיים וחשופים עד כאב עם מלודיות שמתנגנות לך בראש שנתיים משל היו שיר של קיילי.

[עטיפת האלבום החדש]

In the maybe world הוא האלבום השלם השביעי של ג‘רמנו, כשבאמתחתה כבר מוקשים רגשיים מרהיבי-אוזן כמו Geek the girl מ-1994, Slide מ-98 ובעיקר האחרון, Lullaby for liquid pig מ-2003, שכולל את השיר, כנראה המושלם ביותר שנכתב אי פעם, ”From a shell”.
הסינגל הראשון שיצא מתוך האלבום נקרא ”Too much space“, ובעוד הוא לא מפרק את העור שלך לרסיסים מאוהבים כמו השיר הקודם שהוזכר, הוא גם לא נופל מאותה איכות ג‘רמנית מוכרת. אם אתם לא מכירים אותה בכלל, תתחילו בהמלצה הקודמת. אם אתם וגברת ליסה כבר קורצים זה לזו ברחוב, פנקו את עצמכם בשיר חדש. (האלבום דלף לרשת ממש היום, אז מחר כבר בסולסיק).

Lisa Germano - Too much space