סיכום חצי
לא שמתי לב, וכבר התעופפה לה חצי שנה מתחילת 2006. באמ“ג הרימו את הככפה ועשו מעין סיכומון חצי שנתי. 17 כותבים מהאתר נתנו את הבחירות שלהם, ללא הגבלה של מספר. לצד בחירות תמוהות כמו פינק וריהנה, האלבום של סוניק יות‘ כיכב בהרבה מהסיכומים, וכך גם בל אנד סבסטיאן וקמרה אובסקורה.
אם הייתם שואלים אותי, קשה לי לשים את האצבע על אלבומים ממש טובים שיצאו השנה. עברה עלי חצי שנה כאוטית מבחינת שמיעת מוזיקה. עומס אינפורמציה והתבלבלות כללית עד שאפילו שירים שפעם נורא אהבתי, היום אני אפילו לא מצליחה לזהות אותם. לפעמים אני מרגישה כמו קלי באנדי מ“נשואים פלוס“. כשיותר מדי חומר נכנס לראש, דברים חשובים אחרים יוצאים. עד שיוצא עשן….
אז הנה הרשימה הכללית שלי, עם הסברים קצרצרים. אני בטוחה שאני אשכח לפחות 4 אלבומים מעולים.
Belle and Sebastian - The Life Pursuit
אלבום שמוכיח כי כמו יין טוב, הם רק משתפרים מאלבום לאלבום עד לנקודת השלמות.
Dresden Dolls - Yes, Virginia
טייטל שמתכתב עם מכתב מתחילת המאה בו עורך עיתון מאשר לילדה קטנה בשם וירג‘יניה שסנטה קלאוס אכן קיים. הדרזדנים קפצו מדרגה מאלבום הבכורה שלהם וסיפקו אלבום כמעט מושלם. סוחף, מכוסח, עצוב, מקפיץ, שכשאתה מאזין לו, אתה מרגיש שאתה משחק איתם נשיקה / סטירה.
Regina Spektor - Begin To Hope
אולי הטייטל מסמל את ההתחלה שלה בחברת תקליטים גדולה, אבל למרות ההתמסחרות המשוועת, היא עדיין פורטת לי על הלב ועל מיתרי הקול הגבוהים שאליהם אני אפילו לא יכולה להגיע. לידה פיונה אפל נשמעת כמו סרט נעורים מיינסטרימי. שירים מופקים לעילא לצד שירים ששמרים על המסורת החד פסנתרית בלבד. כל כך יפה ואישי שלפעמים אני מרגישה שהייתי מוכרת ריאה בשביל מאית מהכשרון שלה.
Jenny Lewis with the Watson Twins - Rabbit Furcoat
אלבום הסולו הראשון של ג‘ני לואיס, הסולנית של ריילו קיילו. ממעמד של נסיכת אינדי, היא הפכה לנסיכת האמריקנה. כאילו שהיא המשיכה מאיפה שדאסטי ספרינגפילד ולורטה לין הפסיקו. הנגיעות של הקאנטרי שהאלבום משופע בהם הופכות את השמיעה שלו לחווית מסע. אני אעז ואגיד שהקאבר שלה ל“טרבלינג ווילבוריז“ ביחד עם בן גיברד, מ. וורד וברייט אייז הוא הקאבר הכי יפה ומרגש ששמעתי בשנים האחרונות.
Cat Power - The Greatest
כמו ג‘ני לואיס, גם קאט פאוור אוהבת טאצ‘ים של קאנטרי. אבל לעומת חווית המסע של ג‘ני לואיס, האלבום הזה גורם לי לדמיין שאני נמצאת בסלון בניו-יורק, ביום שמש חורפי, יושבת על השטיח הצמרירי ומפנטזת על הדרום החם.
ובגלל שעד עכשיו כתבתי על בנות (ובל אנד סבסטיאן), הנה דברים אחרים:
Tiga - Sexor
איך פעם שנאתי את האייטיז. היום אני מתה על העשור הזה. אפילו הדברים הגרועים ביותר מצחיקים אותי. באלבום הראשון האמיתי שלו (היו לו עד היום רק קומפיליישנים שהוא ערך), טיגה לוקח את העשור הזה מתרגם אותו להיום ועושה אותו מיוזע, סקסי ונוצץ. הוא אמנם קנדי, אבל נראה כמו סוג של גווידו לייט והייתי רוקדת במסיבה שלו עד שהייתי נופלת מהרגליים.
The Divine Comedy - Victory For The Comic Muse
ניל האנון חזר לאלבום החדש מיזנתרופי ויצירתי מאי פעם. אם יעירו אותי באמצע הלילה ויבקשו ממני לתת דוגמא לפופ מתוזמר, אני דבר ראשון אשלוף את הגז המדמיע ואז אשמיע את האלבום הזה. קול של זמר אופרה יש להאנון הזה. אבל ככה זה, שאתה כל כך מוכשר, אתה חייב להיות חרא בן אדם.
Final Fantasy - He Poos Clouds
בילדותי, בזמן שכל החברים שלי למדו קרמיקה וקארטה, אני למדתי פסתנר. בזמן שכולם שיחקו במשחקי מחשב ובפיינל פנטזי, אני התאמנתי על סולמות ועל בטהובן ושופן. בזמן שכל הילדים הלכו עם ההורים שלהם לראות את פיטר פן בכיכובו של חנוך רוזן אני הלכתי לראות את התזמורת הקאמרית בשבתות ואת הפילהרמונית באירועים מיוחדים. אולי בגלל זה עד היום משחקי מחשב לא עושים לי את זה אבל ”פיינל פנטזי“ עובד עלי במישור אחר לגמרי. הליווי הקלאסי שלו לשירי הזמר/יוצר עושים אלבום קסום ומעורר מחשבה. גם ילדים כמוני שנשארו בבית להתאמן, יכולים לפסנתר את דרכם אל אלבום מקסים.
The Walkmen - A Hundred Miles Off
הקול הצרוד של הזמר והגיטרה הצרודה גורמים לי להרגיש טוב עם עצמי. לא בגלל שאני נוטה להצטרד נורא מהר, אלא בגלל שהאלבום הזה מנתק אותי מעיסוקיי באותו הרגע וגורם לי לעצור ולהקשיב. הלהקה הניו יורקית הזאת יכולה להשמע כמו מלואיזיאנה, ניו אורלינס, קליפורניה, שיקגו ואפילו חלקים שונים בניו יורק עצמה. הבליל הזה של המקומות מורגש מאוד בעדינות עם ים הדיסטורשן שנשפך באלבום הזה. כשאני שומעת מוזיקה אני תמיד מנסה לנגן את אחד הכלים. אם זה באמת או בדמיון. דווקא פה, אני רוצה לקחת טמבורין ולהכות בו על הצד החיצוני של הירך שלי.
The Strokes - First Impressions Of Earth
ואחרונים חביבים, הסטרוקס שהוציאו ב-3 לינואר את האלבום הזה. אתם יודעים מה? שיקפצו לי כל הפלצנים. גלגלצ, לא גלגלצ, אותו השטיק. זה פשוט אלבום מעולה וזהו. כמו שתמיד אומרים, אם זה לא שבור, למה לתקן?
הגיעו לשורטליסט: ה-יה יה יה‘ז, Be your Own Pet, ביירות, הקונקריטס, ג‘ים נואר, מוגוואי, הוט צ‘יפ, טום יורק, מ. וורד, Voxtrot (איפי‘ז), סוניק יות‘, רוברט פולארד, גרנדדי.
ומה הרשמים שלכם מהמחצית הראשונה של 2006?
28 ביולי, 2006 בשעה 11:48
רשימה לא רעה (למעט בא“ס - אני היחיד שלא אהב את האלבום הזה?). הנה הרשימה החלקית שלי:
The Strokes - First Impressions Of Earth
בוא נאמר קודם שלא ציפיתי לאלבום ככה מאז האחרון של אליוט סמית‘. כל בוקר, עוד לפני קפה ולהביא ביד, הייתי רץ לאתרי השיתוף לבדוק אם האלבום כבר הודלף לרשת. ובכן, בסוף הוא הגיע ודי חבט בי בבטן. אני לא יודע אם זו הייתה אכזבה, או שפשוט ציפיתי למשהו אחר, אבל לקח לי חודשים לעכל אותו. בסוף הגעתי למסקנה הזאת: אלבום הבכורה שלהם היה מאסטרפיס אמיתי, ואחד הדברים היותר טובים שקרו בעשור המחורבן הזה, האלבום השני קצת פחות טוב אבל עדיין אדיר והוא הפייבוריט האישי שלי, והאלבום האחרון טוב עוד פחות, והוא עדיין אחד מאלבומי השנה. כל זה רק ממחיש באיזה פסגות הלהקה הזאת מתהלכת.
Tom Verlaine - Songs and Other Things
מבין סצנת המוזיקה החשובה בתולדות הרוק, הלוא היא סצנת הפאנק בניו-יורק של שנות השבעים, חיבבתי במיוחד שלשה להקות: הוולווט, טלוויז‘ן והסטוג‘ס. התחלתי לפני שנים עם האימה השקטה של הוולווט, המשכתי בחייתיות של הסטוג‘ס ונעצרתי בסוף באינטלגנציה האורבנית של טלוויז‘ן. במשך חודשים הייתי מסתובב בירושלים, עיר המשוררים והפיגועים, עם מרקיו מון בפול ווליום, ומנסה לדמיין שאני בניו-יורק (שהתבררה אחר כך כעיר עם פיגועים אבל בלי משוררים). ובכן, הרבה מים מזוהמים החדיר צה“ל מאז לבארות השתייה בעזה, וכבר חשבתי ששכחתי את טום ריצ‘רד והחברה, עד שנתקלתי בחוקנ‘רול בפוסט של אחי רז על האלבום החדש שלו. בהתחלה הגבתי בעיקום אף (התנוחה הקבועה של טום, אגב) אבל אחרי שתי שמיעות הבנתי שנפלתי על הפתעת השנה, ואחד הכותבים האינטלגנטיים שהיו ברוק, חזר לכושר. ראו הוזהרתם.
Spank Rock - YoYoYoYoYo
היפ-הופ מעולם לא היה הכוס תה שלי (בכלל, היפ-הופ לא הולך עם כוסות תה) וכל השטויות של איזה כושי ניסו לחסל יותר פעמים, ולמי מצצו הכי הרבה בערב אחד, מביאות לי בחילה. ובכן, היפ-הופ או לא, יויו הוא האלבום הכי שלם ומתוחכם ששמעתי השנה. מעבר להפקה מבריקה ולטקסטים נסבלים, מרחפת מעל האלבום איזו רוח מיוחדת של עתידנות. סוף סוף משהו שלא שמענו באלף ווריאציות אחרות. מומלץ לחלוטין.
Mogwai — Mr. Beast
במוגוואי התאהבתי אחרי הביקורת של אייל פרידמן, שהתחילה עם תרגום סימולטני של הנאום לאומה של איגי פופ שפתח את רוק אקשן שלהם. את מוגוואי שמעתי הרבה לפני וגם אהבתי, אבל היה בהם משהו חנוני מדי בשביל שגבר מסוקס (מילה דוחה) כמוני יודה באהבתו אליהם. כל הבעיה נפתרה כמובן, ברגע שהגבר הכי גבר בסביבה (זה אמפירי) נכנס לתמונה. מי שחבר של איגי, חבר שלי. ואלבום שנפתח בסמפול דרשה של הרב פופ, גם אם ימשיך בבלדה של אביב גפן, יזכה בכבוד הראוי. מאז עברתי בזריזות על הדיסקוגרפייה שלהם, ונשביתי בקסמם. מיסטר ביסט (רמז לאיגי?) הוא בעצם המשך של הפי סונגס אבל טוב יותר, ובעצם האלבום הכי טוב שלהם עד היום לדעתי. אותם מפלי דיסוטורשנים וריפים שחוזרים על עצמם, אבל עם יותר כוח ויותר מדוייק. תזהרי.
Sufjan Stevens - The Avalanche
נתחיל עם זה שסופיאן הוא המוזיקאי החשוב והמוכשר ביותר שפועל היום, לדעתי. מעבר ליכולת המלודית המופלאה (היחידה שנותנת פייט אצלי לגאונות של אליוט סמית‘ ז“ל) ולנשמה הססגונית והמיוחדת במינה, הוא ניחן בשני הדברים שהופכים סתם כשרונות גדולים לאומנים שמתמזמזים עם הנצח: חזון ונחישות. חזון יש לו (ואני בעד, עם כל הנאיביות) - אלבום לכל מדינה בארצות הברית (איזה משמחת נראית פתאום ההצטרפות של הוואי) וגם נחישות נראה בינתיים שיש לו. כאילו לא מספיק לו ההספק של החמישים אלבומים שהוא צריך לגמור עד מותו (הוא בן שלושים ואחד היום, תעשי את החישוב לבד) הוא גם מפזר על כל אלבום מהסדרה אי.פי. משלו. למישיגן היה את סוון סוואן היפהפה שהוא הדבר הכי קדוש שהגיע לפה מאז הביקור האחרון של האפיפיור. אליוניז דווקא לא זכה בכבוד של אלבום לוויה ממש, ובמקום זה יצא אלבום לו אאוטטייקס שמורכב משאריות של אילינויס שהוקלטו מחדש. האלבום כמובן לא התיימר להאבק במשקל הכבד של אחיו הבוגרים, אבל גם הוא מכיל פנינים שמתפוצצות מרוב יופי (כמו המכשפה ממק‘לור) וקטעים ששווה לאבד עליהם יד. אני לא יודע אם את אוהבת אותו בכלל, אבל גם אם את לא אוהבת, תעבירי שמיעה על המכשפה ממק‘לור למשל, צריך להיות חרש בשביל לא להתאהב בזה.
אלבומים שעשו גיחות קצרות והופלו:
תום יורק, סטריולאב, אנתוני המילטון, הווקמן, הפסקול של מארי אנטואנט, ארכייב ורג‘ינה ספקטור.
בסך הכל די מאכזב עד עכשיו. כבר המון המון זמן שלא יצא אלבום גדול באמת. הגיע הזמן.
נ.ב. אני מתנצל על אורך הפוסט, אני עייף מדי, וזה מה שיצא. תשתעלי, וזה לא יקרה שוב.
28 ביולי, 2006 בשעה 12:45
בקצרה שלושה אלבומים שעשו לי את זה:
arctic monkeys - whatever people say i am that’s what i‘m not
עם כל האוננות על האלבום הזה, כתבות ה‘למה לא‘ ’למה כן‘ ’למה עדיין לא‘,
זה אלבום שהוא פיור פאן, מבריק בטקסטים שלו ומוזיקלית הוא כולו ריפרנס לרוק הטוב של הסבנטיז - אבל עם חותמת גדולה ומביכה של שנותינו אנו.
the strokes - first impressions of earth
וואו וואו וואו. מאז שהוא יצא אני לא מסוגל להפסיק לשמוע אותו, וכשאני שומע אותו זו חוויה שלא היתה לי מעולם - לשבת באוטובוס עם הסטרוקס בוקעים מהאוזניות ואתה רק רוצה לקפוץ מהמקום ולרקוד כמו מטורף לעיני כולם, אבל אתה יושב ובוהה בחלון. אנטי-קליימקס כואב ואלבום מדהים.
ולא, לא בא לי להשוות לשניים הקודמים שלהם.
cat power - the greatest
זה בדיוק מה שהיה חסר לה לדיסקוגרפיה,
כי אחרי what would the community think שהיה תלייה במרתף, you are free שהיה חתיכת ורידים, moon pix שהיה כדור לראש…
מגיע לצ‘אן קצת שמייח, קצת מלודיות קאנטרי שהלוואי וכל אחת מהן היתה ה-theme song לסרט שאני חי בו.
וזהו.
זו היתה שנה די ברוכה מוזיקלית, לא?
[מתברגים למסיבת סופשנה: muse, thom yorke]
28 ביולי, 2006 בשעה 17:55
ברשותי 4 מהאלבומים מהרשימה. אם כי את החדש של הstrokes עדיין לא שמעתי, מלבד הסינגל you only live once המצוין.
למה? כי כולם אומרים שזה דיסק מאכזב ועדיין לא היה לי האומץ לבדוק זאת בעצמי.
עכשיו, כשהוא נכנס לרשימה, אני חושב שאני אתן לו צ‘אנס. בכל זאת שילמתי עליו…
28 ביולי, 2006 בשעה 18:18
וואו. האם אני היחיד שחושב שהאלבום של סטרוקס ממש מעצבן? לא שאין שם כמה דברים טובים, בהחלט יש, אבל הם לא יותר מחינניים בעיני, והאלבום השלם עולה מהר מדי על העצבים מפאת יתר רפטטיביות.
מבחינת חצי סיכום, הראשון שעולה לי לראש משום מה הוא האלבום המקסים-אך-לא-מושלם של הסמי-פיינליסטס. ככל הנראה גם הם אוהבים כמוני את הסמשינג פאמפקינס.
28 ביולי, 2006 בשעה 18:56
sunset rubdown - shut up i‘m dreaming lp
the knife - silent shout lp
tapes n‘ tapes - the loon lp
ilove you but i‘ve cosen darkness - fear is onour side lp
th liars - drums not dead lp
28 ביולי, 2006 בשעה 21:42
שלי…
תום יורק,סוניק,סטרוקס,ודולס..
29 ביולי, 2006 בשעה 13:21
מצטרפת להמלצה על sunset rubdown. אלבום יפהפה, מיוחד, ומכיל כמה מהטקסטים הכי טובים שקראתי השנה.
ותום יורק אכזב אותי.
29 ביולי, 2006 בשעה 15:07
Tool - 10,000 Days - כבר יותר מדי זמן אני מחכה לאלבום הזה. בתור מעריץ מושבע של הלהקה מגיל 14 (עוד שלושה ימים בן 24 - אז יש עלי..) שש שנים בלי מוצא פיהם של הלהקה זה רגיל -אבל קשה. אני יכול לומר שבניגוד ללטרלוס הדיסק הזה לא ”העיף אותי החוצה“ - אבל עדיין מצויין. קצת ריגרסיה מלטרלוס לכוון אנימה, ונוצר מעין שילוב של שניהם.
The Radio Dept. - Pet Grief - השוודים האלה עושים לי וויברציות. האלבום הראשון שלהם lesser matters התנגן אצלי לא מעט, כשזה יצא פחות או יותר הסתגרתי איתו בבית שבועיים אח“כ. השירים שם כל כך אישיים שזה כואב.
Regina Spektor - Begin to Hope - אלבום מדהים. אפילו גלגל“צ אוהבים.
שגיא צורף ואלעד כהן - הפרוייקט 30 - תגידו מה שתגידו, על אף שיש בו כמה שירים שהייתי מנגב איתם את התחת, רוב האלבום הזה הוא פשוט יצירת מופת.
פורטיסחרוף - על המשמרת - אחד האלבומים היותר כיפיים שקניתי השנה.
וגם -
monolake - the plumbicon version EP
The Knife - Silent Shout‘
thom yorke טוב, אבל ספק אם אזכור על קיומו שנה הבאה.
היו עוד הרבה הרבה מצויינים ששמעתי השנה - אבל לאוו דווקא מהחציון האחרון - אז לא אציין פה.
29 ביולי, 2006 בשעה 15:08
אה, ואיך יכולתי לשכוח את יס ווירג‘יניה!
29 ביולי, 2006 בשעה 20:44
בדרך כלל יש לי כוח להרחיב, הפעם לא. רשימה לא מחייבת:
רג‘ינה ספקטור - Begin to hope
ג‘ני לואיס
Two gallants
The knife - Silent shout
מוגוואי - Mr beast
ליסה ג‘רמנו - In the maybe world
Xiu Xiu - The air force
Pink Noise - All is nu
בסקציה הישראלית ראויים לציון הדג נחש החדש, עמית ארז.
מותר להחשיב את ה-EP של שני קדר, שעדיין לא יצא?
ומי אלה sunset rubdown? אני דורש הרחבה!
29 ביולי, 2006 בשעה 20:57
אה, ו-Mew!
30 ביולי, 2006 בשעה 0:01
פורטיסחרוף באמת אלבום כייפי. למרות שלדעתי בסיכום הישראלי, גבע אלון לוקח בענק.
אנשים, תנו לי גם הרחבה על sunset rubdown, לא נתקלתי באלבום שלהם אפילו!
גיא, פינק נויז לא יצא ב 2005? אל תרמה
30 ביולי, 2006 בשעה 13:59
~מרימה את הכפפה~
סנסט רבדאון התחילו כפרוייקט צד של ספנסר קרוג מה wolf parade והתפתחו ללהקה של ארבעה אנשים שכוללת גם את קמילה מ Pony Up! בקולות רקע (ולא צריך לאהוב אף אחת מהלהקות האלה כדי לאהוב את אותם ביחד).
הם הוציאו השנה אלבום יפהפה בשם shut up I‘m dreaming שמבוסס בחופשיות על אלבום לו-פיי קודם של הלהקה, רק עם סאונד הרבה יותר מלא ומהודק. אפשר בשקט לוותר על הקודם, בעיניי.
קצת קשה לי לתאר את המוזיקה שלהם. היא פשוט מגוונת מאוד. לפעמים בומבסטית, לפעמים מינימלית עד כדי פסנתר בודד והקול המאוד מזוהה של ספנסר. מה שכן, יש לו לספנסר יכולת נדירה להנפיק משפטי אגרוף בבטן גם כשהוא כותב בריחוק מכוון ובלי לגלוש לרגשנות. דוגמה? בבקשה:
I‘ve heard of creatures who eat their babies/ I wonder if they stop to think about the taste
וזהו. אחד האלבומים החביבים עליי השנה. מומלץ להשיג.
ופה: http://www.myspace.com/spencerkrug גם אפשר למצוא כמה שירים שלהם.
30 ביולי, 2006 בשעה 15:22
תודה! ~רצה להוריד~
30 ביולי, 2006 בשעה 19:56
SUNSET RUBDOWN זה וולף פרייד, רק בטעם שואה.
והדיסק הראשון שלהם מוצלח קצת פחות וקשה לעכול קצת יותר…
אבל בכל מקרה הסלף טייטלד אי פי שלהם מומלץ ביותר.
אם זה עוזר אז הם חתומים באבסולטלי קושר (פרוג אייז\ שושו\ דד סיינס)
ולכל חובבי פיונה\רג‘ינה\סופג‘ן ממליץ בחום על my brightest diamond
Hום טוב.
1 באוגוסט, 2006 בשעה 1:07
רציתי לומר שבשלושה ימים האחרונים שמעתי את the knife בערך שלושים פעם. הדיסק הזה פשוט ”קורע תחת“.
5 באוגוסט, 2006 בשעה 12:34
coach said not to
beirut
two gallants
gnarls barkley
metric
cat power
באמת לא היו אלבומים מפוצצים השנה…
24 באוגוסט, 2006 בשעה 17:01
גם המייק פאטון האחרון - פיפינג טום - הוקשב רבות, בעיקר תוך כדי פעילות ספורטיבית (ועריכה החוצה של הקטעים הפחות מעניינים). בנזונה של אלבום.
26 באוגוסט, 2006 בשעה 16:36
בנוסף לחלק מהמוזכרים מעלה - danielson - ships - דניאלסון הסיר מעצמו את מעטפת הסינגר-סונגורייטר והפך למפלצת רוקנר‘ול (או לפחות מפלצת פאואר-פופ) - מומלץ ביותר!