פעם קראתי בעיתון שהחיים בנורווגיה הם סוג של אוטופיה. הלימודים הם חינם, יש מענקים שמנים ליוצרים, המיסים לא כל כך גבוהים והאנשים נחמדים ומסבירי פנים. בשלב הזה, אני חושבת שחברי הנורווגי איתי יקום ויזעק "אבל מה עם החורף הקשה?!" ולו אני אענה שמעולם לא הייתי חובבת קיץ גדולה מדי ובהתחשב בעובדה שאני כותבת את הפוסט הזה בחום של סוף אוגוסט, חורף ארוך לא נראה לי דבר רע כל כך ברגע זה.

אולי בגלל שכל כך קל לספוג תרבות טובה בנורווגיה בגלל לימודי החינם והמענקים, יש כל כך הרבה יוצרים טובים שמגיעים משם (ומשוודיה השכנה). קינגס אוף קונבניינס (וארלנד אוי), אנני, וגם ג'ון אריק קאדה (Kaada). אם השם האחרון מצלצל לכם מוכר, זה בגלל שרוב האנשים מכירים אותו מהאלבום המשותף שלו עם מייק פאטון "Romaces". קאדה הוא מה שמכנים אמן-יוצר מולטי כשרוני. הוא יוצר סרטים, קליפים ומוזיקה.

האלבום הראשון שלו "Thank you for giving me your valuable time" יצא בשנת 2001 (בנורווגיה וב-2003 בארה"ב) ושילב סאונדים של של רוק גאראג'י משנות ה-60', ג'אז וראגטיים, יחד עם אלקטרוניקה ושאר מוזרויות. האלבום הבא שלו (שזהו בעצם האלבום הראשון שלו שהכרתי) נקרא "MECD" ויצא בשנת 2004. אמ"ג לא מכיר באלבום הזה מאחר והוא לא יצא להפצה מסודרת בארה"ב. גם באלבום הזה שולבו אלקטרוניקה ורטרו-רוק יחד עם השטיקים הרגילים. שירים על כמה נפלא להיות חננה ועל נשיקות הונגריות שבו אותי מיד.
באלבומו החדש, "Music for Moviebikers", קאדה (שאגב, בנורווגית הוגים את זה בסגנון קוּדה) מראה את יכולתיו כמלחין מודרני. במקביל לעבודתו על אלבומי האולפן שלו, קאדה ידוע בנורווגיה כמלחין פסקולים ורק עכשיו, הוא יוצא לעולם עם פיסת המידע הזאת. 13 קטעים אינסטרומנטליים כמעט כולם שמשיקים למלחינים מודרנים אחרים דוגמת יאן טירסן ואהוב הפיינשמעקרים אניו מוריקונה. 22 נגנים קובצו באולם גדול ליד אוסלו, מכנרים, נגני גיטרה חשמלית, כלי הקשה ועד זמרי פולק שורשי אירופאיים. כולם נחתו תחת שרביט הניצוח של קאדה. האלבום אגב, יצא בלייבל "Ipecac" של מייק פאטון.
אני חייבת לציין שעד לפני כמה שנים לא הבנתי מה הביג דיל מפסקולים. הפסקולים האינסטרומנטליים תמיד נראו לי בזבוז של דיסק ולא הבנתי על מה כל המהומה. רק בשנים האחרונות נפתחו לי האוזניים לדברים האלו. אני עדיין לא שומעת פסקולים קלאסיים דה-לה-שמעטה כמו פסקול "שר הטבעות" אבל דני אלפמן ויאן טירסן בהחלט עושים לי את זה.

בשמיעה ראשונה של האלבום קצת נזכרתי באלבום המפוספס של בל אנד סבסטיאן "Storytelling" שמשיק לקטעים הראשונים באלבום של קאדה. אבל בניגוד לבל אנד סבסטיאן שהמוזיקה שלהם היתה מכוונת מראש למילוי חללים קוליים בסרט, קאדה משתמש באלמנטים האלו בשביל הערכה והוקרה למלחינים שהוא הושפע מהם. זוכרים את שיעורי המוזיקה ביסודי? כשהמורה הראתה לנו את הסרט "פנטזיה" והראתה לנו את הקשר שבין מוזיקה לויזואליה (האמת שלי גם הראו את הסרט הזה באותו ההקשר בשנה א' בלימודים)? אז האלבום הזה גורם לך להפעיל את הדמיון באותה הצורה. כמובן שאין מה להשוות בין היצירות הקלאסיות ומלאות העומק של צ'ייקובסקי, בטהובן וסטרווינסקי לבין האלבום הזה, אבל הרעיון דומה: הוא יגרום לבלוטת הדמיון היצירתי שלך לעבוד שעות נוספות.

Kaada – The Mosquito And The Abandoned Old Woman