לדוגמא: איזיקיאל, כיילב, ג‘בדיה ומוזס
Suburban Kids With Biblical Names מזכירים לי שני דברים:
1. שבגלל המעבר להורים, אני לא הולכת לראות את הסדרה החדשה ביס על המורמונים שנראית לי די מוצלחת.
2. EMO. ובאמת, בגלל ששם הלהקה נשמע לי כמו להקת אימו, לא הסתכלתי לכיוונם מאז שהם צפו ועלו בסולסיק, עד שלפני כמה שבועות מישהו אמר לי שאני בטח נורא אוהב אותם. ברגע שהוא הוציא את שם הלהקה מפיו, הסתכלתי עליו במבט רושף וסיננתי: אני נראית לך כמו אחת ששומעת אימו? מבט חוזר (שלו) ולחיצה על פליי העמידו אותי על טעותי, ולימדו אותי את הלקח הותיק, שאותו משום מה אני מסרבת ללמוד, של לא להסתכל בקנקן.

הלהקה הזאת (להלן ’ילדי פרברים עם שמות תנ“כיים‘, או יפעש“ת) מגיעה משוודיה, וכמו שאמ“ג מציינים (בצורה מדוייקת, אם יורשה לי להוסיף), שומעים אצלהם בבירור השפעות של מגנטיק פילדס, פייבמנט והסילבר ג‘וז. שם הלהקה, אגב, הוא שורה מתוך השיר המצויין ”People“ של הסילבר ג‘וז (מהאלבום ”American Water“). כל עניין ההשפעות הזה טוב ויפה (תמיד טוב להיות מושפע ממלקמוס), רק מה, מאחר שגם הלקה הזאת מגיעה מהאיזור הסקנדינבי (מה יש שם במים?), כל עניין של ההשפעות הרוק הנייטיזיות תופס טוויסט חמוד וקורקי. בהשוואה לדברים עכשויים יותר, הייתי מציינת את יינס לקמן , אני מברצלונה (שניהם שוודים) וגם את הדיווין קומדי.
יוהן הדברג ופיטר גנרסון (לא כאלו שמות תנ“כיים) הם האנשים שמאחורי יפעש“ת. הם התחילו לעבוד יחדיו בשנת 2003 ואלבום הבכורה שלהם, יצא לעולם בשנת 2005. האלבום, #3, נקרא כך פשוט כי זהו הריליס השלישי שלהם, שקדמו לו שני EPים. השירים עצמם, כיאה לצמד מתחיל (ראה קוקורוזי, או אלכסנדרה ואנה) הוקלטו במסדרון ובמחסן בבית הוריו של יוהן, ובניגוד למר המונד ג‘ר מהפוסט הקודם, ההפקה הפרימיטיבית משהו דווקא תורמת לתחושה הכייפית שהאלבום נותן. המילים מצחיקות, כלי הנגינה נשמעים כאילו נלקחו ממחסן הכלים השבורים של סופיאן סטיבנס וכשתשמעו את השיר המצורף, לא תוכלו לשלוט בעצמכם מלתופף קלות על השולחן ולהזיז את הגוף כמו קרמיט הצפרדע. אינדיפופ במיטבו.