אני אדם חופשי (?). מאחורי שבוע עמוס בהגשת שתי עבודות סמינריוניות, עבודה וערב בבית החולים. בתחילת השבוע עוד פיקפקתי בעובדה שאני הולכת להגיש אחת מהן, שלא לדבר על שתיהן, אבל רצה הגורל וביום רביעי, שילשלתי לחריץ בקיר שבמדור העבודות, שתי עבודות גדולות שסתם הלחיצו אותי.

ביום למחרת, ביליתי עם אחותי הגדולה ואחייניתי החמודה עלמה והייתי עדה לפריקת המרפק שלה. בשביל תינוקת זה לא דבר כל כך נורא, כי זה קורה כל הזמן, אבל בשביל האמא, זה סוף העולם. אחותי הייתה היסטרית והרופא בבית החולים (ד“ר שי), היה צריך להרגיע אותה. עלמה, מהצד השני, אפילו לא בכתה כשד“ר שי החזיר לה את המרפק למקום. אני חייבת לציין שהרופאים במיון של תל-השומר ממש חמודים. חבריי ואני כבר רוקמים מזימה לילית לבוא לבקר אותם במיון באחד הימים.

ועכשיו לסיבה שלשמה התכנסנו כאן היום.

Professor Murder, שם כל כך לא הולם ללהקה כל כך נחמדה. מקורה של הרביעייה הזאת בניו יורק סיטי. ג‘סי כהן (אין כזה תיכון בחולון או משהו?), אנדי קרייבן, מייקל בל-סמית‘ וטוני פלנקט הקימו את הלהקה הזאת ב-2004 במטרה לנגן פאנק, אך רק שנה אח“כ הם מצאו את הסאונד שלהם ובמסורת הניו יורקית של הזמן האחרון (האמת תחשבו יותר לכיוון של 2004), גם הם מנגנים פוסט פאנק מעורבב באלקטרוניקה קלה. משמיעה ראשונה הם נשמעים כמו הילדים החורגים של צ‘ק צ‘ק צ‘ק (!!!) והרפטצ‘ור, ואכן, פרופסור מרדר חיממו את הצ‘ק צ‘ק צ‘קים בסיבוב ההופעות האחרון שלהם.

איפּי הבכורה שלהם יצא ב-2006 נקרא, כמה ניו יורקי מצידם ”Professor Murder Rides the Subway“. כנראה שהם הפנימו את מה שפרק כתב בבלוגו לא מזמן, ואכן השתמשו ב ”More Cowbell“. כל כך הרבה קאו-בל יש במוזיקה שלהם שאפשר לחשוב שזה הכלי העיקרי שהם יודעים לנגן עליו. חוץ מזה, זה ממש איפּי נחמד. חמישה (האמת שארבעה, אחד הקטעים הוא קישור), שירים מקפיצים עם בס ליינים מגניבים שממש מזיזים את התחת.

Professor Murder - The Mountain

המלצה - נסו להקשיב לשיר המצורף תוך כדי הסתכלות בתמונה הזזה של וויל פארל בבלוג של פרנק. זה ממש מצחיק.