הייתי חולה בשבוע וחצי האחרונים, חולה ברצינות, עם חום וצמרמורות ושיט. תמיד שאני חולה, לא בא לי לשמוע מוזיקה. החשק הזה פשוט שואף לאפס כאשר המוח שלי מתמלא נזלת. למזלי, החשק שלי לראות טלויזיה אף פעם לא נפגם ולכן העברתי את הימים הללו בבהייה בריקנות האינסופית של הוט (אין כאן שום תהייה קיומית, פשוט באמת אין מה לראות בהוט) לצד אי אלו סרטי DVD שהסתובבו לי בבית. אחד מהסרטים שראיתי בסוף המחלה הוא הסרט ”ארוחת בוקר בטיפאני“. בלילה אפוף אנטיביוטיקה וטישואים רכים עם כלבלבים כחולים שכבתי במיטה וצפיתי בפעם המי יודע כמה בעלילותיה של הולי גולייתלי קלת הדעת בניו יורק.

בצירוף מקרים מדהים(!!), בשבועיים האחרונים, הסתובב על המחשב שלי הרי-אישיו של הולי גולייתלי (שמה האמיתי) הדטרויטית. יש כאלו שיזכרו אותה מהדואט עם ג‘ק וויט שסגר את אלבומם של הוויט סטרייפ מ-2003, ”אלפנט“ ויש כאלו שהתאהבו בה מהדואט עם הגרינהורנס שהופיע בפסקול הסרט ”פרחים שבורים“ של ג‘ים ג‘רמוש. כל החבורה הזאת, מיותר לציין, פועלת באותו איזור חיוג.

הגברת גולייתלי הוציאה את ”Laugh It Up!“ בשלהי 1996. האלבום מורכב כולו מקאברים המתואמים לסגנון שלה שמושפע מגאראג‘ רוק של שנות השישים, מהסוג שגורם לך לרקוד כמו ג‘וזי כץ בסרטים של שבלול. אפשר לדמות אותה אפילו לבת המפוכחת והשפוייה שנולדה אחרי לילה מטורף בין הקראמפס והקינקס. אמנים כמו לי הייזלווד וננסי סינטרה, ווילי דיקסון ואחרים זכו לטיפולה בדיסק הזה.

כשהיא שרה בסגנון הסיקסטיזי המוקפד עם הליריקה הפשוטה ועם גיטרות הקצב, היא הכי הולי גולייתלי בעולם. אפשר לדמיין את שמלת הוינטג‘ שלה, את השיער הגבוה ואת הגיטרה הגדולה על רקע תפאורה כמעט אמתית. אבל כשהיא מבצעת שירים כמו ”don‘t lie to me“ הבלוזי של האדסון וויטקר, כל המעטפת החיצונית נושרת ממנה והיא חוזרת להיות לולה-מיי הפשוטה מהדרום, שלא רוצה שהגבר שלה ישקר לה ויבגוד בה.

זאת הגרסה שלה לרוי אורביסון:

Holly Golightly - Candy Man