ימים מוזרים עוברים עלי בזמן האחרון. אני לא מקשיבה מספיק למוזיקה כפי שאני רוצה. הזמן רץ לי והשבועות מתחלפים בלי שאני בכלל ממצמצת, אבל מצד שני אני מרגישה שאני לא עושה כלום. רשימת המטלות שלי כבר גולשת מהדף ואם אני לא אזהר, חופשת הפסח תגמר לפני שאספיק להגיד ”גיאחה אתה גברי“.

לפני שנה בערך, קצת פחות, נודע לי על קיומו (אי אפשר ללנקק לאמצע העמוד, אז פשוט תגללו לאייטם 16) של אלבום מחווה לאלבום הבכורה של פרנץ פרדיננד. הוא נושא את השם ”Pickin‘ on Franz Ferdinand“ וכולו על טהרת הבלוגאס.
קוראי הבלוג בוודאי כבר יודעים שלאחרונה יש לי פטיש לסגנון הזה. אני לא יודעת למה זה תפס אותי כל כך חזק, כנראה זאת נערת הוויט טראש שחבויה עמוק בתוכי (למרות שהייתי רוצה להאמין שבתוכי מסתתרת אירופאית מתוכחמת).

מייד כשנודע לי על דבר קיומו של האלבום, הכנסתי אותו לרשימת ה“ווישליסט“ בסולסיק. חודשים על גבי חודשים הציפור העלתה חרס, וכבר כמעט שמחקתי את האלבום מהרשימה והייתי מוכנה לשכוח ממנו, עד שאתמול להפתעתי הוא עלה מתהום הנשייה.
אין לי שום דבר מתוחכם להגיד על האלבום הזה, הוא פשוט כמשמעו. שירי פרנץ פרדיננד עם בנג‘ו והרמוניות דרומיות. זה כיף, זה לא מחייב וזה מריח כמו יום קיץ חם בדרום ארה“ב.
חיפוש מהיר באמאזון העלה כי האלבום הזה הוא בן למסורת מכובדת של תקליטי ”Pickin‘ on“ שעוברת מלד-זפלין והאחים אולמן עד לבק והוויט סטרייפס. עד שאשים את ידיי על אלבום הבלוגראס לשירי האסלהוף בגרמנית, הנה דגימה מהפרדיננדים.

Cheating On You