תשמעו, האנדרו בירד הזה הוא משהו משהו. הוא נכנס לקטגוריה הארוכה של האמנים שגורמים לי לדפוק את ידי במצחי ולקלל בקולי קולות ”איך רק עכשיו אני מגלה אותו??“

זה התחיל בטִפטוּפים. חברי אורי הכיר לי את ה ”Squirrel Nut Zippers“ להקת הסווינג המודרנית המאוד מוצלחת. כשחיטטתי בדף האמן שלהם באמ“ג, ראיתי שאנדרו בירד חבר בלהקה. הכרתי את השם הזה במעומעם ואחרי חיפוש מהיר בתוך המוח שלי, הוא נשלף מתוך החלק באונה הימנית שמוקדשת ל-“אמנים שמהם התעלמתי בשנת 2005″. בעקבות הגילוי הזה הורדתי את ”andrew bird and the mysterious production of eggs“, שיצא לו בשנה שעברה וזכה להתעלמות גורפת מצדי ומצד חוג מכריי הכולל. אחרי שמיעה אחת הייתי כבר מאוהבת לחלוטין. שירבבתי את האלבום הזה בכל הזדמנות שניתנה לי והסתובבתי עם דברי הלל בפי.

הזמן עבר, והלכתי צעד אחורה. בירד חבר בעוד כמה הרכבים חוץ מהזיפּרס. אחד מהם הוא ”Andrew Bird’s Bowl of Fire“. הרכב שגם הוא במהותו משלב אלמנטיים סווינגיים ועם אלמנטים אמריקאים שורשיים. האלבום האחרון שההרכב הזה הוציא יצא בשנת 2001 והוא נקרא ”The Swimming Hour“. אמ“ג הגדיר את ההאזנה לאלבום הזה כ“הליכה בהיסטוריה המוזיקלית של המאה ה-20″. בירד הוא כנר כשרוני בצורה מדהימה עם קול שלעיתים מזכיר את רופוס ווינרייט - רק יותר נעים ומצליח להעביר רגשות בצורה יותר מדוייקת. ”שעת השחייה“ כפי שאמ“ג הגדירו אותו, פוסע בין ג‘אז, רוק, פולק, מוזיקה צוענית ומוזיקה עממית.

בהאזנה למוזיקה שלו, עולה אצלי המחשבה שככה מוזיקה צריכה להיות. אולי זה בגלל שקצת קיבלתי אובר-דוז מרוק בזמן האחרון, אולי זה בגלל שתמיד הייתי סאקרית של זמרים שמשלבים בהרמוניה המוזיקלית שלהם יותר מגיטרה-באס-תופים. הערך המוסף הזה שבירד מוסיף לשירים שלו עם הליווי של כלי המיתר, התיפוף של מברשות הבראס הרכות וההרמוניות של שירי שנות החמישים פשוט עושות את השדרוג הקטן הזה ממוזיקה יפה אבל סטנדרטית של סינגר/סונגרייטר למשהו באמת מיוחד. בבית משפחת טארט, המשהו הזה הוא ישיבה של שעות מול המחשב וחיפוש כל הדיסקוגרפייה של א.בירד.

Andrew Bird’s Bowl of Fire - Waiting to Talk