”כי אני יכול להיות אבאל‘ה שלך, להיות הרוקנ‘רול שלך, ואת יכולה להיות הסוכר שלי, הצ‘רי קולה שלי. יש לי צרכים יה, אני צריך לנער את זה“

אוח, איזה טמטום חמוד. אלבום שני לעייטי הדת‘ מטאל (אוף, נשרי הדת‘ מטאל נשמע יותר טוב, אבל Eagle זה עייט) שנקרא בשם הדבילי (אך החביב, כי אתם יודעים, הכל תלוי בקונטקסט) ”Death by Sexy“. מה אני אגיד לכם, טוב שיש מישהו שלא לוקח ברצינות את העניינים.

האיגלז נכנסים הכי טוב לקטגוריה של ”להקת הצד של ג‘וש הום. זה מקווינס אוף דה סטון אייג‘. נו זה, הג‘ינג‘י“. האלבום הרשמי הראשון שלהם יצא בשנת 2004, אבל הסיפור שלהם מתחיל הרבה לפני. הום (שמתעקש שתחת הלהקה הזאת ייקראו לו קרלו וון סקסרון) וג‘סי היוז היו חברי ילדות. השנים עברו, הום נהיה מוזיקאי והיוז הפך לעיתונאי. אחרי סיום התואר של היוז וגירושים כואבים, הום נכנס שוב לתמונה והציע לו להצטרף לג‘אם שממנו האיגלז נולדו. ניק אולברי (הבסיסט של קווינס שבינתיים גם פוטר מהלהקה) הצטרף וב 2004 יצא ”Peace Love Death Metal“. שבשבילי לפחות היה חתיכת ממתק.

אם לפני שני פוסטים אמרתי שנשמע כי לג‘ף טווידי וג‘ים או‘רורק כיף להקליט ביחד, אז האיגלז כנראה עשו את הכיף של החיים שלהם. את האלבום החדש הם הקליטו בשמונה ימים בלבד (היי, לפאטון לקח להקליט שמונה שנים את האלבום החדש שלו) ולכוח העבודה הצטרפו ג‘ק בלאק (או ייק בלאק בעגת גיא), מארק לנגן, ברודי דל ומייק קסטילו (עוד חבר בקווינס) הום אגב, הוא המתופף של ההרכב. אמ“ג נתנו הגדרה יפה ל Feel של האלבום: ”just-for-the-hell-of-it vibe“ ובעברית צחה - יאללה כוססאומו. שירי רוק כיפיים וסליזיים כאחד, שאולי בגלל אווירת הסליז נגמרים מהר מאוד. המממ. האלבום עצמו נגמר אחרי פחות מ 40 דקות, דבר שגורם למאזינים להשאר עם חצי תאוותם בידם.

Eagles of Death Metal - Cherry Cola

אגב, רק לי עטיפת האלבום שלהם מזכירה את ”סטיקי פינגרס“ של הסטונס?