אתמול היה כל כך חם שלא הייתי מסוגלת לתפקד. הרגשתי מיובשת, כל דקה הייתי חייבת למזוג לעצמי עוד כוס סודה ולבדוק שרוח חמה לא נכנסת בטעות הביתה. מזגן לא בא בחשבון כי אני קצת מנוזלת ובשניה שהוא מתחיל לפעול אני מתחילה להתעטש בסדרתיות. הפתרון היחיד שנראה לעין: סידור האייטונז תוך כדי ליקוק קרטיב. לקח לי (בערך) שלושה ימים להדביק תמונות לכל האלבומים שנמצאים שם ואחרי שסיימתי לעשות זאת והעלתי אותם לאייפוד, חשבתי לעצמי שזה היה מטומטם מצדי לבזבז על זה שלושה ימים. יכולתי לסדר ארון קיץ במקום זה ולארגן את חדר העבודה שלי. נו, תמיד יש את פסח בשנה הבאה.

לפחות הצלחתי להקשיב להרבה מוזיקה תוך כדי. גם לג‘ים נואר החדש. לג‘ים נואר באמת קוראים אלן רוברטס, שם לא זוהר בעליל, אבל שם הבמה שלו טומן בחובו אנקדוטה נחמדה: רוברטס הוא מעריץ של הקומיקאי הבריטי ויק ריבס (זה מריבס ומורטימור, אלו שעשו את ”שוטינג סטארז“ הסדרה שהביאה לעולם את התינוק המגודל ג‘ורג‘ דוז בגילומו של מאט לוקס חסר הגבות, בעל האמא חסרת הטקט מרג‘ורי דוז, דמות שהתגלגלה כעבור כמה שנים אל התוכנית ’בריטניה הקטנה‘). שמו האמיתי של ויק ריבס הוא Jim Moir ומשם נואר לקח את שמו.

חיבבתי את הבחור הזה כשיצא אלבום הבכורה שלו ”Tower of Love“ ב-2006. חיבבתי אותו אפילו עוד יותר כשהוט צ‘יפ עשו לו רמיקס והוא עשה אחד לסבסטיאן טלייה. נואר מחבר בין שני דברים שאני אוהבת: פסיכדליה סיקסטיזית והרמוניות ביץ‘-בויזיות לבין אלקטרוניקה פופית וכשמחברים בין שני דברים שאני אוהבת, אני שמחה.
קצת הופתעתי לגלות שיצא לו אלבום חדש החודש. לא יודעת למה, אבל היתה לי הרגשה שהוא יהיה אחד מהאמנים האלו שמוציאים אלבום אחד ממש טוב ואז מפסיקים. טעיתי. לפחות האלבום החדש שלו ”Jim Noir“ נחמד מאוד. עוד לא נתקעו לי בראש שירים ממנו כמו ’My Patch‘ ו ’Key of C‘ מהאלבום הקודם, אבל זה בדרך לשם. בינתיים אני צריכה עוד כוס סודה.

Jim Noir - Don‘t You Worry [להורדה]

ועוד כמה דברים קטנים:
1. לבנאדם יש את תמונות היח“צ הגרועות בתבל ותמונות מהופעה עוד יותר גרועות
2. הנה משחק נחמד שיצא לקידום סינגל מאלבום הבכורה שלו. שחקו את כדורגל המוות
3. גם בלונדי מגיעים לארץ. בלונדי! איזה אושר (נקווה שדבי הארי תצליח להגיע לצלילים הגבוהים). אבא שלי מבוהל לחלוטין. הוא לא רוצה לראות אותה בגרסה השמנה והמבוגרת שלה. זה ינפץ לו את התדמית שלה מפעם
4. עוד מישהו חוץ ממני קצת מאוכזב מהפרקים החדשים של המשרד אחרי השביתה?

יאי! The Boy Least Likely To שחררו שני קטעים חדשים לקראת אלבום שיצא להם בקיץ! יייפּייי!!! שני הקטעים קטנים וחמודים כמו טופי שלא נדבק לך לשיניים ולא עושה לך בחילה אחרי שאתה אוכל כמה ברצף.

נראה לי ששני השירים האלו מושלמים למזג האוויר הכייפי של היום. אני חסידת חורף אדוקה בדרך כלל, אבל אי אפשר שלא להיות שמחים בימים יפים כמו היום. בעיקר שאתם יודעים שאתם הולכים לראות את הבחור שלכם בשעת צהריים שמשית.

לא צריך להכיר מראש את הצמד האנגלי הזה, רק להסתכל על התמונה ולקרוא את השם שלהם (לא סביר שהילד יעשה?) כדי לדעת שהולך להיות לכם כיף באוזניים. שני הקטעים באיכות לא מזהירה, וגם השני מתחיל בשקט של כמה שניות, אבל תנו להם צ‘אנס ולא תצטערו. הצמד אגב, מוסר כי אחד משני הקטעים האלו עלול להפוך לסינגל רשמי. אני שמה את כספי על ”A Balloon On A Broken String“.

The Boy Least Likely To - A Balloon On A Broken String [להורדה]

The Boy Least Likely To - The Boy Least Likely To Is A Machine [להורדה]

איך אתם הייתם מתרגמים את שם הלהקה?

נראה לי שבכל פעם כשאני מכריזה על פוסט עתידי על משהו, אני חורצת את גורלו המר. תכננתי רבות לכתוב על דסטרוייר החדש ועל The Evaporators החדש, אבל אני רואה שזה לא הולך לקרות בקרוב. נו שוין, לפחות אפשר להסתכל על גרסה מאויירת ויפיפיה של דסטרוייר (ושאר חברי הניו פורנוגרפרס) בקליפ ל-Myriad Harbour, שיר שהם נתנו להורדה באתר שלהם עוד לפני ש-Challengers יצא בכלל.

את הלינק לקליפ קיבלתי דרך אורי החתיך, שאמר שזה פיצוי הולם לעטיפה המכוערת של Challengers. החברה שעשתה אותו, Fluorescent Hill קראו לסרטון הזה ”Hair Band“. תראו ותבינו. גם כדאי לכם לבדוק את עמוד היו-טיוב של חברת ההפקה הקנדית הזאת, יש שם כמה דברים טובים.

אחד מהפספוסים הרבים בחיי היא העובדה שלא הלכתי לראות את גונזלס בהופעה בתאטרון גבעתיים בסיבוב ההופעות של סולו פיאנו. אחרי שנים של הליכה לקונצרטים קלאסיים עם הוריי, אמרתי לעצמי ”למה אני צריכה לראות אותו ברסיטל פסנתר?“ ונשארתי בבית לשבת על התחת. רציתי לשמוע את גונזלס המגיב והאלקטרוני, גונזלס של פיצ‘ס וריל מאדרפאקר מיוזק ולא את גונזלס של אולמות הקונצרטיים עם הזקנות שבאו לשמוע אותו כי הן מנויות לתוכנית הקלאסית של התאטרון (הן היו שם, כך שמעתי). אני מפגרת, אני יודעת. Solo Piano הוא אחד האלבומים היפים והמרגשים ביותר שיש לי על המדף וכבר שנים שאני זוממת לקנות את חוברת התווים של האלבום ולנגן אותו כמו שצריך.

ג‘ייסון בק, או גונזלס, או צ‘ילי גונזלס, או גונזו נולד בקנדה. הוא יהודי עם תווי פנים שמיים מאוד ואוהב ללכת עם טבעת זהב ענקית על האצבע. בתחילת המילניום הוא התגורר בברלין, שם הקליט את אלבומיו הראשונים וגם עבד בשיתוף פעולה עם עוד קנדית יהודיה - פיצ‘ס. במהלך 2003 הוא עבר להתגורר בפאריז ושינה פאזה. הוא עבד יחד עם מנו צ‘או על אלבום חדש לג‘יין בירקין (הוא הפיק את האלבום וכתב לה את השיר הכי טוב בו - Living In Limbo), עבד עם האייקון הצרפתי שארל אזנבור (ופוטר) והקליט את סולו פיאנו. בשנתיים האחרונות הוא עבד בעיקר עם פייסט וג‘יימי ליידל. ב-7 באפריל הולך לצאת אלבומו החדש (והחמישי) Soft Power.

הסרטון המצורף הוא הטיזר לאלבום. גונזלס מתגלה פה גם כשחקן די מצחיק, איפשהו על הסקאלה בין כתב בדיילי שואו לסשה בארון כהן. הוא אמנם השמין קצת, אבל עדיין נוטף קסם. השיר Slow Down שמבוצע בסרטון, נשמע כמו פתיח של סיטקום משנות השבעים (לי עולה בראש ”קשרי משפחה“, אבל כל חרא באותו הסגנון יכול לעבוד כאן). ההבדל הוא, כשזה בא מגונזלס, זה נשמע אדיר.

Working Together הוא לא הסינגל הרשמי הראשון מתוך האלבום, אבל הוא שיר כייפי לחלוטין. בעמוד המייספייס שלו, אפשר למצוא גם את הסרטון שמצורף כאן מעל, ועוד סרטון קצר שמראה אותו מנגן על כל הכלים בקטע הזה.

Gonzales - Working Together [להורדה]

וכאן אפשר לראות את הראיון שלו אצל לונדון וקירשנבאום, שהתווסף לבונוסים באחד הDVDים שלו.

אני צריכה לעשות הקדמה פה לאנדרו בירד? רק בקצרה: כינור, שריקות, קול ענוג, גורם לפופטארט פיק ברכיים וכוכבים בעיניים.

Soldier On הוא שם הEP החדש שלו. רגע, אנדרו בירד הוציא EP? אבל הוא אף פעם לא מוציא כאלו. שלישיית האיפיז שלו Fingerlings 1-3 הם בעצם תיעוד של השירים שלו בהופעות חיות ברחבי העולם. אין שם ביסיידים ודברים מיוחדים, רק גרסאות בהופעות חיות. אז כמו שאומרים, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, והנה אנדרו בירד הוציא EP. ואם אנדרו בירד מוציא משהו חדש, אני שם.

העותקים (הממשיים) היחידים שלו, מסתובבים כיום בין האנשים המאושרים שהיו בסיבוב ההופעות האירופאי של העילוי. אבל לכל מי שרוצה לרייר על עותק אישי משלו, תוכלו לעשות זאת בקרוב, כי מספר עותקים מצומצם שלו יצא למכירה. ומה תמצאו שם? ובכן, דמו ל-Heretics ורמיקס קליל (לא אלקטרוני) ל-Plasticities, שניהם מאלבומו האחרון, הקאבר המקסים שלו ל-Oh Sister של דילן (יחד עם זמרת הליווי הקבועה שלו, נורה או‘קונור) והכי חשוב: כמה שירים חדשים. אחד מהם, The Trees Were Mistaken הוא המשך להרפתקאה האלקטרונית שלו עם מרטין דוש, שהחלה באלבום הקודם עם השיר Simple X. השיר דחוס בלופים של הכינור והגיטרה החשמלית שלו, יחד עם לופ אלקטרוני. מה זה אומר על הכיוון החדש של בירד? נחכה ונראה. טוב נו, לא צריך לחכות ולראות כלום. שאר השירים החדשים באלבום ממשיכים את הקו הבירדי הרגיל שלו של כינור, שריקות והרטטת לבבות. וככה אנחנו אוהבים אותו.

שניים מהשירים החדשים הם דמואים. יחד עם הגרסא המוקדמת ל-Heretics שציינתי מקודם יש סך די גבוה של דמואים בריליס של שמונה קטעים. מה שאני מנסה להגיד כאן, זה שאני לא מכירה הרבה אמנים שמשחררים ככה חומרי דמו לא גמורים בכזאת נוחיות כמו בירד. וזה כנראה אומר משהו על הבטחון ביצירה שלו וברצון לשתף את המעריצים. ~לבבה~

Andrew Bird - The Trees Were Mistaken [להורדה]

Andrew Bird - Sic of Elephants [להורדה]

כשקיבלתי לראשונה את הלינק להורדת האלבום החדש של סטיבן מלקמוס, רצתי כאחוזת אמוק אל המקלדת במטרה לכתוב עליו. לאחר מחשבה קצרה, החלטתי שבגלל שזה אלבום שכל כך חשוב בשבילי, אני אתן לו שבוע וקצת כדי לגבש עליו דעה. אז הנה הדעה המושכלת שלי: האלבום הזה כל כך טוב, שאני רוצה לעשות לאלבום הזה ילדים. לא למלקמוס (גם הילדים שלו יגיעו ממני יום אחד), אלא לאלבום עצמו. אני יודעת, זה קצת לא הגיוני ומסובך מבחינה פיזיולוגית, אבל עדיין, האלבום ואני גואינג טו גט אין און.

ינואר עוד לא נגמר, והנה כבר גיליתי את אחד מאלבומי השנה שלי. האמת שהאלבום הזה הולך לצאת בצורה רשמית רק באמצע מרץ, אבל הוא הודלף לרשת כבר לפני עשרה ימים. אז בשלהי ינואר אני כבר מכריזה על אלבום שנה? קשה לקרוא לזה תגלית מרעישה, מאחר וכל גרעפס שמלקמוס יקליט בעתיד גם יזכה אצלי למעמד מיתולוגי. עד כדי כך אני אוהבת אותו.

Real Emotional Trash (ככה קוראים לאלבום, אגב) הוא אלבום הסולו הרביעי של מלקמוס לאחר פירוק פייבמנט. את המילניום הקודם הוא סגר עם הלהקה הקודמת, ואת החדש פתח כסוליסט, בערך. The Jicks, להקת הליווי המסורתית שלו, נכנסה גם כאן לטייטל האלבום (כמו בריליס שלהם מ-2003, Pig Lib). הג‘יקס קיימים מאז שמלקמוס מסתובב כסולן בעולם המוזיקה. הם נשארים נאמנים לו ובעצם נמצאים בתוך היישות המוזיקלית שנקראת ”סטיבן מלקמוס“. כהרכב הם שומרים על יציבות מסויימת, חוץ מהעובדה שהמתופף שלהם עזב כדי להצטרף לדצמבריסטים (גם הם, כמו הג‘יקס ומלקמוס מפורטלנד). את המתופף הגולה החליפה ג‘נט וייס, המתופפת של סליטר-קיני ז“ל (ולא הדמות של סוזן סרנדון ממופע הקולנוע של רוקי. מעניין אם צועקים לה ’סלאט!‘ בכל פעם שמזכירים את שמה).

באלבום האמת היא אין יותר מדי דברים חדשים. מלקמוס עדיין שר את המלודיה של השיר יחד עם הגיטרה, הוא עדיין ציני ושר משפטים לא קוהרנטים על ”העולם הוא הצדפה שלך“ ו“Dragonfly Pie“. מהצד השני, הוא נשמע כאילו הוא מאוד מאוד נהנה לעשות ג‘אם סשן מאוד ארוך עם חבריו ללהקה. השירים נמתחים כאן על פני חמש-שש דקות האחד, ויש גם שיר שאורכו עשר דקות. כל מיני רעיונות שהוא השתעשע איתם בקטנה באלבומים הקודמים שלו, קיבלו ביצוע יותר ממשי באלבום הזה, כמו התחרעות טוטאלית על הגיטרות ושינוי מקצבים באמצע השיר (זה קרה אצלו גם בעבר). זה כמעט נראה שמלקמוס מודע לרמת הפולחן שיש סביבו ולקבלות שלו כיוצר מוזיקאי, שהוא פשוט עשה מה שהוא רוצה באלבום הזה. ובצדק.

קיבלתי קצת פראנויה בזמן האחרון מהווב שריף (וגם מהדמות של חאבייר בארדם ב“ארץ קשוחה“, אבל זה לא קשור) אז הפעם תוכלו לשמוע את שני הדברים הללו:

1. השיר בולטימור שניתן להורדה באתר של מאטאדור, חברת התקליטים הוותיקה של מלקמוס עוד מיימי פייבמנט.

2. השיר Hopscotch Wille, שיהיה להשמע בלבד הפעם.

לסיום, הנה אנקדוטה קטנה על מלקמוס. את כל שירי דילן בסרט ”אני לא שם“ אותם שרה קייט בלאנשט, זה בעצם הוא שר.