ג‘ונו זה סרט שאני ממש רוצה לראות. קומדיית אינדי קטנה (הלו סאנדאנס) על ג‘ונו, נערה מתבגרת (אלן פייג‘) שנכנסת להריון מחברה ללימודים (מייקל סרה, ג‘ורג‘ מייקל בלות‘ מ‘משפחה בהפרעה‘, שלבוש רוב הסרט במכנסיים קצרים מדי). במקום לעשות הפלה, היא מוצאת זוג בורגני מושלם (ג‘ניפר גארנר וג‘ייסון בייטמן, גם הוא מ‘משפחה בהפרעה‘) שמעוניין לאמץ את התינוק. כמובן שג‘ונו היא לא נערה רגילה לגילה, אלא חכמה יותר מהרגיל, צינית ובעלת זווית ראיה מבוגרת מדי. כיאה לסרט אינדי מדובר, הוא מתהדר בפסקול לא פחות אינדי ומציב את במאי הסרט, ג‘ייסון רייטמן (‘תודה שעישנתם‘) בשורה אחת עם יוצרים היפסטרים בעלי טעם מוזיקלי תואם, כמו סופיה קופולה, זאק בראף ודומיהם.

רייטמן שיבץ בחלקו הארי של הפסקול שירים של קימיה דוסון, לשעבר מהמולדי פיצ‘ס (היי, רק אתמול הזכרתי אותם!), Antsy Pants (הרכב של ילדים שדוסון חברה בו) וגם שיר אחד של הפיצ‘ס בעצמם, כך שהאווירה האנטי-פולקית בהחלט מרחפת מעל. בראיון שקראתי איתו, הוא אמר שהרעיון של המולדי פיצ‘ס בא מהשחקנית אלן פייג‘. כששאל אותה לאיזה מוזיקה היא חושבת שג‘ונו מאזינה, זאת הלהקה שהיא ציינה. לדעתי הדבר הזה פוגע קצת באמינות הדמות, כי עם טעם כזה במוזיקה וחכמת חיים כמו שיש לדמות, אני לא מבינה איך הסרט הזה יכול להיות כל כך אנטי-הפלתי ושמרן. אבל זאת רק אני. בנוסף, אפשר למצוא בפסקול את בל אנד סבסטיאן עם שני שירים, באדי הולי, הקינקס, הוולווט אנדרגראונד וגם שלושה קאברים מופלאים: קאט פאוור עם Sea Of Love (כל הפוסטים מהשבוע מתחברים אחד לשני, וזה במקרה לגמרי), סוניק יות‘ עם הקאבר המושלם שלהם ל-Superstar, במקור של הקרפנטרס והדובדבן שבקצפת, קאבר קטן ויפה של שני השחקנים הצעירים סרה ופייג‘, ל-Anyone Else But You של המולדי פיצ‘ס.

פה אפשר לשמוע אותו ככה סתם. ופה אפשר להוריד אותו.

בימים האחרונים, מאז שישראל נכנסה להילוך גבוה לקראת ביקורו של הוד מעלתו ז‘ורז‘ בוש, תקוע לי אדם גרין בראש. יוצא לי לחשוב עליו הרבה בזמן האחרון - אני קצת מקשיבה לתקליטים ישנים שלו ותוהה לעצמי למה אנשים לא אוהבים אותו. כולם אומרים שהאלבומים האחרונים שלו לא משתווים לראשונים, שהוא פופוליסטי, שטחי, דבילי ובכלל, הוא לא ישחזר את ימי המולדי פיצ‘ס. ואני אומרת: למה?? למה תמיד חייבים להיות רציניים ועמוקים? אדם גרין (ובמיוחד Gemstones מ-2005) תמיד מעלים בי חיוך. קול בריטון, נעימות אמצע הדרך-אמריקאיות עם טוויסט וניימדרופינג מטורף עושים לי את זה כנראה.

את השיר הזה אני מקדישה לדאבליו בוש: Adam Green - Choke On A Cock [להורדה].

ואם כבר ניימדרופינג, גם ג‘וני דפ מוזכר בשיר הזה. והנה החודש הוא מופיע על שער הרולינג סטון (תמונה, יאם) וגם מתראיין.

הו קאט פאוור. קולך קטיפתי , שיערך מבריק ורך ותנועותיך חלקלקות כמו צלופח חשמלי. אם הייתי אדם סנדלר, הייתי ממלמלת ”הווו, שון מארשל“ משל הייתה ורוניקה ווהן ב‘בילי מדיסון‘. אבל אם הייתי אדם סנדלר הייתי גם רודפת אחרי פינגווין ענק עם עגלת גולף.

איזו דרך מעולה להתחיל את 2008 עם אלבום חדש (שמיני במספר) של קאט פאוור באוזניים. לכל מי שתוהה למה אני קוראת לה שון מארשל ולא שאן, או צ‘אן, קבלו את המילה של גיא חג‘ג‘ על כך. הוא נשבע שקוראים לה שון. ואם הוא נשבע אז אני מאמינה. לאלבום החדש קוראים Jukebox וחוץ משיר אחד בו, שנכתב על ידי מארשל, האלבום ממלא את ייעוד הכותרת שלו: קאברים לשירים שהיא נהנית לשמוע. אם כל זה נשמע לכם מוכר, אז האלבום הזה בנוי על אותו הקונספט של The Covers Record מ-2000. מעניין למה היא לא קראה לו The Covers Record II?

העניין עם מארשל שהיא פשוט מהפנטת. גם הקול והאישיות המעושנת שלה יכולים לעצור את התנועה וגם האינטרפרטציה שלה לשירים לוקחת את אומנות הקאבר דרגה אחת למעלה. אז מה היא שרה באלבום הזה? בין היתר, בוב דילן (לא את אותו השיר שהיא שרה בפסקול הסרט ’אני לא שם‘), ג‘יימס בראון, בילי הולידיי, האנק וויליאמס וג‘ניס ג‘ופלין. במקור היו אמורים להיות באלבום עוד שני שירים - קאבר ל-Blue של ג‘וני מיטשל ועוד שיר חדש של מארשל, אבל לבקשת הלייבל שלה (מאטאדור), שני השירים הוסרו. אגב, הנה הזדמנות טובה לספר לכם על המאטאבלוג - הבלוג של מאטאדור בו אפשר להתעדכן בעניינים השוטפים של הלייבל (אני מתעדכנת שם מה עושה אהובי סטיבן מלקמוס בימים אלו. עובד על אלבום חדש אם זה מעניין מישהו), להוריד בצורה חוקית אמפישלושים שהם משחררים, ואפילו לראות מה הם אכלו בצהריים (בחיי!)

לכל מי שצריך עוד קצת שכנוע בנוגע לבחורה, הנה ביצוע בהופעה חיה אצל ג‘ולס הולנד לשיר הנושא מאלבומה מלפני שנתיים, The Greatest. שם על הבמה, ברגלים יחפות ובנונשלאנטיות מדהימה היא מדביקה אותך למסך שלוש ומשהו הדקות הקצרצרות של השיר.

כאן תוכלו לשמוע מה היא עשתה ל‘ניו יורק ניו יורק‘ של פרנק סינטרה [להורדה].

אריק סומו בנה אצלי קריירה מפוארת כממלא חורים. בתקופות בהן תיקלטתי יותר באינטנסיביות הוא סיפק לי טרקים מצויינים לחימום הערב, או למעבר למקצבים יותר מהירים. ככה זה בתחילת ערב, המקום רבע מלא אבל אתה עדיין צריך לשים דברים מזיזים יחסית, אבל לא מקפיצים. אז מה תשים? בעיקר דיג‘אים שאוהבים לחתוך ולהדביק, או ליצור טקסטורות חדשות עם הצלילים (זה המשפט הפלצני האחרון שאני הולכת להגיד בפוסט הזה).

אז סומו הוא בעצם אמברוס טובישאזי (Ambrus Tövisházi), הונגרי בעל תיאבון אדיר למקצבים כמו ברוקן ביט, סול, מוזיקה בלקנית, רגאיי, פולק, נו-ג‘אז, גרובים ועוד. תחת שם הבמה הזה הוא הוציא ב-2005 אלבום בשם My Rocky Mountain, שאמנם היו לו את רגעי השפל שלו, אבל גם רגעי שיא לא חסרו לו. או במילים אחרות, היו שם הרבה רעיונות טובים, אבל חלק לא היו גמורים ולפעמים נשמעו מקושקשים מדי. את האלבום הזה הוא הקליט עם שתי זמרות, מתופף, גיטרות, בס, כלי הקשה שונים (והוא עצמו על קלידים וסמפלר). חוץ מהפרוייקט הזה, הוא שותף בעוד כמה להקות הונגריות כמו Amorf Ördögök (נסו לסלסק להקה עם שם כזה, קבלו מוץ) בה הוא מנגן קלידים, סנסצית הרוק ההונגרית Peterfy Bori Love Band וגם היה שותף בעבר בקולקטיב המוזיקאים/מפיקים ההונגריים Crate Soul Brothers.

ב-11 בינואר הוא הולך להופיע בארץ יחד עם עוד שישה נגנים במסגרת מסע ההופעות של My Rocky Mountain. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מתכוונת להיות שם. לא דגמתי אף קטע שלו בהופעה חיה, אבל לפי הלך הרוח של האלבום, אני צופה שההופעה הזאת הולכת להיות מוזרה, סוריאליסטית וכייפית מאוד. בתקווה שמה שבאמת יהיה שם זה מיקס-אפ בין כלים חיים, הסמפלר של סומו והזמרות שהוא מביא איתו. לכו תשיגו את האלבום, תזמינו כמה חברים הביתה, שימו אותו ברקע ותראו איזה ערב מוצלח יהיה לכם (כמובן שתשיגו גם אלכוהול או דברים אחרים לערב ותהנו כפליים).

כמחווה לגיאחה, בואו תקשיבו ל- The Real Moustache. [להורדה]

עמוד הבית של אריק סומו

*עיצוב פלאייר: *tant*

אחרי האקספוזיציה מהפוסט הקודם, הגיע הזמן לכתוב פוסטים אמיתיים. אז שוב היי לכולם. תודה לכל מי ששלח מייל דואג, או זועם, או תוהה איפה אני. אחרי תקופת רענון נחוצה, הבלוג חזר עם עיצוב חדש. נהיה לי קצת יותר מדי ירוק בעיניים בזמן האחרון אז העיצוב הפך לבהיר ונקי יותר. זאת נראית לי הבמה המתאימה להגיד תודה ענקית לגיא הגברי על ההשקעה בעיצוב, העִברות והסיבולת המיוחדת שיש לו אלי.

את Sondre Lerche (מבטאים את זה סונדרה לרקה) הכרתי דרך חבר טוב. אולי השם שלו לא כל כך מוכר, אבל אם אתם מאזינים קבועים של קול הקמפוס או 88FM אני בטוחה שתפסתם שיר שלו פה ושם. הוא רק בן 25, אבל מאחוריו יש כבר חמישה אלבומים. את האלבום הראשון שלו הוציא ב-2001 בגיל 19, והשנה בלבד הוציא שני אלבומים: ”Phantom Punch“ החביב מאוד שיצא בתחילת השנה; ואת פסקול הסרט ”Dan in Real Life“ שיצא לפני חודשיים. הוא נורווגי (אבל נראה רוסי), חמוד מאוד, נשמע רומנטי לאין שיעור ואהוב מאוד על הבמאי פיטר הדג‘ס (Pieces of April המוערך, עם קייטי הולמס הפחות מוערכת).

אותו פיטר הדג‘ס ביים עכשיו את סרטו השני - ’Dan in Real Life‘, דרמה קומית עם סטיב קארל (המלך), ז‘ולייט בינוש ודיין קוק (למה??), שזוכה להייפ די נאה בארצות-הברית. הדג‘ס כל כך אוהב את לרקה, שהוא נתן לו לכתוב את פסקול הסרט השלם - כולל שירים וקטעי מעבר אינסטרומנטליים מקסימים ואפילו לשחק קצת בתפקיד קטן (16 סצנות - יותר מניצב עם שורות!). אני באמת אוהבת פסקולים טובים, אבל האלבום הזה ממש לא נשמע כמו פסקול. וזה זה לא דבר רע כל כך להגיד. האלבום הזה כל כך שלם כיחידה אחת שהוא נשמע פשוט כמו אלבום אולפן של לרקה. אפילו הקטעים האינסטרומנטליים לא פוגעים ברצף השירים (גם אנדרו בירד עושה את זה באלבומים שלו) ומי שיקטלג את האלבום הזה לרעה בגלל שהוא פסקול, פשוט מפסיד אלבום אינדי-פופ חמוד וכייפי. הדבר היחידי שפוגע ברצף של האלבום הוא הגרסא המחודשת ל-Fever הלעוס (זה שמדונה שחטה בניינטיז), אותו מבצעת חביבתו של גיא A Fine Frenzy, אבל אם זאת הצרה היחידה אז ניחא.

חוץ מ-A Fine Frenzy, לרקה גייס עוד כמה שמות לאלבום כמו רג‘ינה ספקטור וליליאן סמדל (השיר המקסים ששינהם שרים גם סוגר את האלבום הזה, וגם לקוח מתוך אלבום הבכורה שלו). יש באלבום הזה כמה קאברים (לאלביס קוסטלו ופיט טאוסנד) וגם עוד כמה שירים שכבר הופיעו באלבומים קודמים של לרקה, אבל עזבו את כל זה. לכו תקשיבו לשני השירים המצורפים כאן ותחייכו.

Sondre Lerche - To Be Surprised [להורדה]

Sondre Lerche- Hell No (Feat. Regina Spektor) [להורדה]

פופטארט: היי לכולם!

כולם: היי פופטארט! איפה היית?

פופטאט: הו, הייתי במקום חשוב מאוד: בקוטב הצפוני.

כולם: בקוטב הצפוני?? אבל זה נורא רחוק! וקר!! מה עשית שם?

פופטארט: ובכן, כפי שאתם יודעים, בקוטב הצפוני עסוקים מאוד מאוד כל השנה בהכנת מתנות לילדים טובים. מפעלים הומניטריים של גמדי קוטב קטנים פועלים במרץ כדי להספיק להכין את כל המתנות עד חודש דצמבר. למרות שחודש זה הוא על הנייר החודש העמוס ביותר מבחינה דתית (חנוכה, כריסמס, קוואנזה), הגמדים מקבלים חופשה מנדטורית הקבועה בחוזה ההעסקה שלהם. לכן, כל העבודה נגמרת קצת אחרי שדצמבר מתחיל. בימים הראשונים של החודש ממיינים את כל המתנות ומקטלגים אותם, ואז… זהו. עד שכל החגים הגדולים מתחילים אפשר לנוח ולהרגע. אני ניצלתי את הזמן הזה כדי לתפוס טיסת צ‘רטר לארץ. היה קצת קשה, כי בכל זאת, בצ‘רטר אין סרט במטוס, אבל ניצלתי את עשרים ומשהו שעות הטיסה כדי להאזין לאייפוד ולנסות לא להתוודע לסליז-באג שישב לידי במטוס ונעץ מבטי תאווה במחשוף של האייפוד וידאו שלי.

כולם: יפה מאוד, אנחנו ממש שמחים שחזרת. רגע! זה לא נשמע הגיוני! מפעלי גמדים הומניטריים בקוטב הצפוני? מה זה פה?

פופטארט: אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, אבל תאמינו לי, ברגע שמתרגלים להתכופף בכל פעם שמתקרבים למשקוף של דלת הכל נהיה בסדר. חוץ מזה, צריך מישהו סמכותי כדי לפקח על העבודה.

כולם: אז פשוט עמדת שם ורדית בגמדים?

פופטארט: מה פתאום! הייתי מאוד לבבית. הסתובבתי בין עמדות העבודה ובדקתי שאף אחד לא ישן במשמרת. למזלי, גמדי הקוטב חרוצים מאוד, כך שכמעט לא היה לי מה לעשות שם. טלוויזיה אין וגם החיבור לאינטרנט הוא די פרימיטיבי - עדיין גולשים שם עם מודם שמשמיע קולות של פקס בכל פעם שהוא מתחבר. אז פשוט שיחקתי כל היום בשלג עם איילי הצפון ואכלתי עוגיות ג‘ינג‘ר וסוכריות בצורת מקל של סבא. כתוצאה מכך הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לארץ הוא לבקר את רופא השיניים שלי ד“ר אריה, שקדח, שאב וסתם לי כל מיני חורים בשיניים. ועכשיו אני כמו חדשה!

כולם: אז רגע, בסוף החגים תחזרי לקוטב הצפוני ותעזבי אותנו שוב?

פופטארט: אני לא חושבת. הסוכנות ששלחה אותי מרעננת בכל שנה את האנשים שהיא שולחת. דם חדש הוא מצרך חשוב בתפקיד הזה, ואלא אם כן תהיה שביתת עבודה כי הגמדים מתגעגעים אלי, אני נשארת פה.

כולם: הידד! ואיך סנטה? הוא נחמד ושמח כמו בסרטים?

פופטארט: סנטה לא באמת קיים.

Squirrel Nut Zippers - Sleigh Ride